Interview with Shlomo Mousaieff
תקופת בית ראשון של עם ישראל החלה בתקופת המלכים ונסתיימה בחורבן מקדש שלמה בידי נבוכדנצר השני בשנת 586 לפנה"ס. מקור המידע העיקרי לגבי תקופה זו הוא התנ"ך. בשנים האחרונות נתגלו עדויות לקיומו של בית דוד, כפי שמוצג בכתובת תל דן, וממצאים רבים מעיר דוד ומאזור בית שמש מצביעים על כך שאכן מדובר בממלכה מפותחת. אך ממצאים אלו אינם מספקים את הספקנים שבין החוקרים. אלו טוענים שיש ברשומות חיצוניות רק תיעוד מועט מאוד אודות ממלכת ישראל המאוחדת, ואילו אכן הייתה גדולה ומפוארת, הייתה מותירה רושם עז יותר בתרבויות הסביבה.


V  לחץ להרחבה  V

אין במקרא אהדה ל'סיר הבשר' ולניכוס חפצים ורכוש. כבר ציינו שבעיני המקרא המלוכה היא רע הכרחי, ולכן אין פלא שהתרבות העברית לא הותירה אחריה ארכיאולוגיה מפוארת. החוקרים הטוענים שהממלכה המאוחדת לא התקיימה כפי שמסופר בתנ"ך, טוענים שממלכת ישראל הייתה לכל היותר ממלכה שבטית קטנה. מטבע גישתם המדעית, תרבות קיימת אך ורק אם היא משאירה אחריה מבנים ופרטי ארכיאולוגיה מפוארים. שלמה מוסיוף מאמין באמונה שלמה בתקפותו הטוטאלית של התנ"ך, כולל מבחינה היסטורית. גישתו, אם כן, הפוכה לרוב הארכיאולוגים; הוא טוען בדבקות שאין לו צל של ספק בתקפותו של המקרא, רק שבינתיים יש לו הוכחה ארכיאולוגית רק לחלק מהפרשיות המקראיות. לדעתו זה רק עניין של זמן עד שיתגלה הדיוק המדהים של המקור המקראי גם כמתאר האבולוציה של ההכרה וגם כתיאור היסטורי אובייקטיבי ומדויק.

לחץ לסגירה

ממלכת ישראל המאוחדת:

ממלכת ישראל המאוחדת הייתה ממלכה עברית בארץ ישראל שבה התאחדו 12 שבטי ישראל תחת שלטון אחד. לפי הכתוב בתנ"ך ולפי המורשת היהודית, התקיימה הממלכה מהמאה ה-11 לפנה"ס עד לשנת 928 לפנה"ס.
הממלכה השתרעה מהנגב עד הגולן וכללה את רוב מישור החוף (פרט לחלק הדרומי שהיה בידי הפלשתים), את ערי יהודה והשומרון (ירושלים ובית שאן נכבשו רק בתקופת דוד) ואזורים בגדה המזרחית של נהר הירדן הנמצאים היום בשטח ממלכת ירדן המודרנית. עם הארצות שהיו תחת השפעתה או תחת כיבושה של ממלכה זו נמנות ארם דמשק בצפון, אדום, עמון ומואב – במזרח. באוסף מוסיוף ממצא עמוני אחד שניכרת בו השפעה מצרית: קיימות עדויות לקשרי מסחר בין ממלכת ישראל המאוחדת ובין ממלכת צידון, ארץ אופיר (לדעת רוב החוקרים, במזרח אפריקה) וממלכת שבא (כנראה בשטחה של תימן המודרנית). באוסף מוסיוף יש ממצאים רבים מתימן של אותה תקופה ומממלכתה של מלכת שבא, המסייעים לנו לשחזר את מראה התקופה.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
כלי כסף תכשיטי זהב מנורות, כנים לקטורת
ומיחמים מברונזה
איילים ושורים
מברונזה
פסלונים וכתובות
מברונזה
קערות וכוסות
מברונזה
גמלים מברונזה אריות, נמרים, וחיות
מיתולוגיות מברונזה
פסלים מאבן וחימר כדי חרס
גמלים מאבן וחימר תבליטים ותחריטים
באבן
כתובות באבן

אין במקרא התלהבות גדולה ממלוכה ומממלכתיות. העם הוא שכפה למעשה על שמואל להמליך עליו מלך. המנהיג העברי הקלאסי אינו אדם מורם מעם באופן גנטי, הוא אינו בן אלים, וגם לא אדם המשלהב המונים. מנקודת מבטה של העבריות, כל אדם מסוגל להגיע לרמתו הרוחנית של משה רבנו. כאשר יש אמונה במלך, אין אמונה באלוהים. מלך גשמי הופך לקנה מידה לכול, ובכלל זה להבחנה בין טוב לרע, ומבטא בכך חשיבה אלילית. שמואל ממליך את שאול לא בגלל היותו נבחר בידי אלוהים אלא בגלל היותו "משכמו ומעלה", סממן אופייני לדומיננטיות. מטבען, מלוכה, סמכות ותחושת כוח גורמות לחשדנות ולמאבקים. שאול בתחילת דרכו היה נחבא אל הכלים, מאוחר יותר נעשה שיכור כוח שאינו יכול לסבול מתחרים וכתוצאה מכך נלחם בדוד. לאחר ששאול נכנס לחשדנות ולדיכאון בא הקץ למלכותו. את שאול ירש דוד. דוד מגלם, מחד גיסא, מלך סמכותי שיגרתי שרצונותיו ויצריו שולטים בממלכה ללא מיצרים, כמו במקרה אורייה החיתי ובת שבע, ומאידך גיסא, משורר מזמורי תהילים, נפש עדינה וענווה.



V  לחץ להרחבה  V

המקרא אינו מתלהב מלאומיות ורואה בה כורח המציאות. התנ"ך הוא אנרכיסטי במהותו, אינו שייך לאיש ולא נוטל חלק בעניינים פוליטיים. אנו מלבישים את עצמנו בתחפושות של עמים ושל תרבויות שונות, כדי לטשטש את האחדות, כמו בסיפור מגדל בבל, אך ההכרה האנושית נעה באחדות על אף השוני הדמיוני הנראה לעין.

התנ"ך אינו זקוק לפיסת הקרקע הישראלית כדי לממש את חזונו. אמירה זו נועדה לשים דברים בפרופורציה, ולאו דווקא לקבוע שפיסת הקרקע אינה חשובה. שהרי גם המקדש הפיזי בירושלים חשוב פחות מבית המקדש התודעתי. כל ההתנסויות של עם ישראל בארץ ובגולה מובילות אותו להתייצבות מול ייעודו – להיות עברי וחופשי מכל התניות. אין להיסטוריה העברית כל תכלית אחרת. למקרא לא באמת איכפת אם בוצעה באדם ברית מילה או לא. רש"י אומר "התורה אינה אלא שער להיכנס בה ליראת שמים", ופירוש הדבר שמה שבאמת חשוב לתנ"ך הוא יראת שמים (מלשון לראות), הבנת השלמות של המציאות וקבלת האחדות. לאורך ההיסטוריה היהודית כולה צצו משיחי שקר שהבינו שהעיקר הוא רמת האמונה, רמת החופש המנטאלי, וטעו לחשוב שאפשר לקרב את הגאולה על ידי ביטול המצוות. אך המצוות הן צורך עמוק של המציאות, ואת הגאולה אי אפשר לקרב או לזרז ולוּ ברגע אחד. היא תגיע בדיוק כאשר יבשילו התנאים לכך.

המקרא מציג בפני בני ישראל שתי אפשרויות: לכבוש את הארץ במלוא האכזריות, מבלי לחמול על איש, או לבוא לארץ כאיש שלום, שלם וחסר קונפליקטים. האכזריות שהמקרא מדבר עליו, היא אכזריות נקייה מרגש שנאה, היא אכזריות המבחינה בין עיקר לטפל ומבינה שאת הטפל צריך פשוט להשמיד. בכול תורות המזרח מפתחים אצל התלמידים איכות זו. בקרטה למשל, מדגישים שאין התלמיד או הלוחם נלחם מתוך שנאה, אלא מתוך מודעות. הבנה זו חלה על העולם החיצוני, אך במקרא וגם בתורות המזרח מתכוונים לעולם הפנימי; על ה'לוחם' להבחין בין עיקר לטפל בפנימיותו ולהשמיד ללא רחם את הטפל בו. במצב הכרתי של שלום, לא היה מתעורר כאן בארץ כל מאבק. אך הישראלי, באופן עקבי ולאורך כל הדורות, העדיף שלא לבחור באף אחת משתי האפשרויות המוצעות ולדשדש באמצע; הוא כבש, אבל קרא לעצמו 'כובש נאור'. האבולוציה (אלוהים) אינה סובלת צביעות וחוסר יושר ועל כך נענש הישראלי גם היום וגם בעבר. אילו הציוני היה מגיע לארץ ישראל כאיש שלום שאינו רוצה לנכס לעצמו דבר, הקונפליקט הערבי-ישראלי כולו היה נמנע. אילו הישראלי היה מגיע לארץ כאדון ולא כקורבן של רדיפות, המציאות כולה הייתה שונה, אך מכיוון שהגיע כקורבן, הפך מיד לרודן. את המתמטיקה המדויקת הזו חזה המקרא מראש. העברי הוא אדון של מציאות, לא של קרקע. אין לזלזל באדנות (מלשון 'אדון') על קרקע או על רכוש. המקרא אינו מעודד את העברי להיות לא מציאותי, רומנטי ואידיאי. זה כנראה לא מקרה שהמילה 'רעיון' מורכבת מרע-יון, כלומר הרע שבתורת יוון. התנ"ך אינו ספר פילוסופי, הוא תורת חיים. המקרא מציג את האדם כמו שהוא ללא כחל ושרק, גם אם הוא מלך אפילו אם הוא נביא. במציאות הנוכחית זה הכרחי ורצוי להחזיק בקניין ורכוש, אך יש לזכור שמבחינת פסגת החזון המקראי, זהו רק שלב בדרך להכרת ייעודו האמיתי של העברי, של האדם.

לחץ לסגירה
סובב עם העכבר


שושלת בית דוד מלכה בירושלים כ-400 שנה. ממשיכו של דוד היה בנו שלמה, שביסס את מעמדה של ירושלים והקים את בית המקדש הראשון. מכיוון שתרבויות רבות קמו על הריסות בית ראשון, אין כל ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה, אך התיאור המקראי ואתרים דומים למקדש הראשון, כמו המקדשים הפיניקיים מן המאות 8-9 לפנה"ס בתל תעינאת ובעין דארא שבצפון סוריה, מאפשרים לקבל מושג-מה על התקופה. על פי המסופר במקרא, חירם מלך צור היה ידידם של מלכי ישראל. הוא מלך בשנים 939-969 לפנה"ס, לאחר שירש את כיסאו של אביו, אביבעל. כאשר דוד בנה את עירו, שלח לו חירם אדריכלים ופועלים, ועמם עצי ארז, כדי לסייע לו.

התנ"ך מתאר בגלוי את כישורי הבנייה של שבטי ישראל. מלך רגיל לא היה מפרסם במניפסט הלאומי את העובדה שנעזר במלך אחר כדי לבנות את ארמונו, את המקדש הפיזי. בית המקדש התודעתי, או הפן הרוחני של בית המקדש, שהוא העיקר בעיני העברים, מתאים ללא ספק לתיאור המקראי ולחזון הנביאים. כבר בתקופת בית ראשון הייתה לייחוד העברי השפעה עצומה על כל עמי הסביבה. קיומנו היום כעם, וגיור העולם הרואה בתנ"ך מניפסט אנושי ראשון במעלה, הם הוכחה ניצחת לדיוק של התיאור המקראי מבחינה תודעתית גם לאורך זמן.
מפעלי הבנייה של שלמה הביאו בסופו של דבר לפילוג הממלכה, מאחר שדרשו משבטי ישראל מסים כבדים, שלא הוטלו על שבט יהודה בשל היותו מקורב לבית המלוכה. תקופת הממלכה המאוחדת נסתיימה לאחר מלכות שלמה (928 לפנה"ס בקירוב). ירבעם בן נבט הביא לפרישת שבטי הצפון ולהקמת ממלכת ישראל. בירתה של ממלכת ישראל הייתה העיר שומרון, שהוקמה בימי המלך עמרי (881 לפנה"ס לערך). באוסף מוסיוף ממצאים רבים מממלכת יהודה וממלכת ישראל. לאחר המרד בממלכת אשור, החריב סרגון השני, מלך אשור, את ממלכת ישראל (720 לפנה"ס), ותושביה, הרי הם עשרת השבטים, הוגלו ואבדו. ממלכת יהודה שרדה במשך יותר מ-130 שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל. בתקופה זו קרסה האימפריה האשורית, וממלכת בבל ירשה את מקומה. בשנת 586 לפנה"ס כבש נבוכדנצר השני מלך בבל את יהודה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש והגלה את מרבית העם לבבל. חורבן בית המקדש וגלות בבל מסמלים את סוף ימי בית ראשון. באוסף מוסיוף ממצאים ארכיאולוגים הממחישים את תרבות בבל של התקופה.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
משקולות פסלונים תכשיטים, תחריטים
וחותמות

דת:

החוויה הדתית של תקופת בית ראשון הייתה חוויה חושית, שבאמצעותה ניסו המאמינים להתקרב לתפיסת האל. קיום המצוות והעלאת הקורבנות הביאו אותם לאכסטזה דתית שסייעה להם לעזוב את התפיסה החומרית המצומצמת ולהיפתח למציאות אחרת.
תורת ישראל הייתה אז באמת 'תורת חיים', אף שלפי המקרא – רק נחלתם של מתי מעט, גם בקרב שבטי ישראל. רוב העם עבד אלילים כנעניים, כמו הבעל: "ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' וישכחו את ה' אלהיהם ויעבדו את הבעלים ואת האשרות" (שופטים ג' 7); "ויבנו גם המה להם במות ומצבות ואשרים על כל גבעה גבהה ותחת כל עץ רענן" (מלכים-א' י"ד 23). אף שספר מלכים מנסה להדגיש שהעבודה הזרה רווחה בממלכת ישראל יותר מאשר בממלכת יהודה, פולחן הבעל התקיים בתקופות שונות גם בממלכת יהודה. על-פי המסופר במקרא, הוקם בימי מלכותה של עתליה מקדש לבעל, אשר נותץ אחר כך בימי נכדה, יואש. בימי מנשה בן חזקיהו שב ופרח פולחן הבעל – הוקמו מזבחות, מונו כוהנים ובתוך בית המקדש הוצבו כלים וחפצי פולחן לבעל ולאשרה. בימי יאשיהו, נכדו של מנשה, בוצעה רפורמה פולחנית מקיפה, שבמסגרתה הושמד כל שריד וזכר לפולחן הבעל: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלַם וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ" (מלכים-ב' כ"ג 5-4).

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
דת ואלים כנענים חותמות מקדשי עשתורת כלי חימר ואבן תכשיטים
סובב עם העכבר

V  לחץ להרחבה  V

הנביאים הטיפו לעבודת אלוהים וגידפו את פולחן האלילים, אך הדת האלילית משכה אליה את ההמונים בעוצמה רבה: "אמרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני כי פנו אלי ערף ולא פנים ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו" (ירמיהו ב' 27); "ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעתיו" (ישעיהו ב' 8).

האלילות היא מאוד אפקטיבית ולכן היא מושכת. אם קבוצה של אנשים, למשל, מקדשת אבן, לאבן הזו באמת צומחות סגולות. האלילות מראה תוצאות מופלאות, אך בזאת המלכודת הגדולה. ההכרה צריכה להבין את מגבולות התפיסה האלילית ולבחור לשאוף למונותאיזם. שלילת האלילות נחוצה, ולא בגלל שהיא לא מניבה תוצאות טובות, אלא בגלל שנכון לאדם להבין כי האל נמצא בתוכו. כמו שהאדם יכול לקדש אבן, כך הוא גם יכול לקדש את עצמו, האלילות היא שקרית במהותה, מכיוון שהאמת נמצאת בתוכנו ולא מחוצה לנו.

על פי התלמוד, בתקופת בית ראשון רק כ-10% מן האוכלוסייה היהודית קיימו את תורת משה, בעוד רוב העם חוטא ומקטיר לבעל. בסוף תקופת בית ראשון – בעקבות המצב המדיני, הכלכלי והחברתי ובשל החורבן שעמד בפתח – התעורר צורך בהצגת אופק חדש לאמונה, ולכן החלו הנביאים לרקום מושגים חדשים, ובהם: אחרית הימים, משיח, ולימים –גאולה. מושגים אלו משמשים את האנושות מאז ועד היום ומהווים בסיס לתקווה לימים טובים יותר.

משמעות השם 'עברי' היא: זה שיועד לעבור – לעבור טרנספורמציה למיצוי מלוא הפוטנציאל שגלום בו. את אותה טרנספורמציה פלאית סימלו הנביאים בביטוי 'אחרית הימים'. לפי אמונתם, 'העולם הבא' אינו עולם חיצוני שאליו עוברים לאחר המוות הפיזי אלא עולם שאליו אפשר 'לעבור' תודעתית רק כאן ועכשיו. העבריות של נביאי ישראל מדברת על מהפך טוטאלי כאן ועכשיו, ואת הטוטאליות הזו קשה היה לעכל אז, ממש כפי שקשה לעכל אותה גם היום. למעשה, היא כה בלתי נתפסת במהותה, עד שאפילו תורת ישראל מדגישה את המצוות ולא את אחרית הימים.

לחץ לסגירה



קרמיקה:


כלי החרס של תחילת תקופת הברזל (המאה ה-10 לפנה"ס) ברוב חלקי הארץ מאופיינים באחידות רבה. רק במהלך המאות הבאות זכתה הקרמיקה לשפע של סוגים וצורות.

באוסף מוסיוף יש ממצאים של 'הקרמיקה הממלכתית' ובהם קנקנים בהטבעה מלכותית ועליהם הכיתוב 'למלך'. לעתים נוספה להטבעה זו גם הטבעה פרטית של שם הפקיד. כלים אלו מיוחסים לתקופת המלך חזקיהו.


אוסטרקונים:

במאה ה-7 לפנה"ס הולכים ורבים הממצאים הכתובים בכתב העברי. עובדה זו תומכת בהשערה שבארץ ישראל ידיעת קרוא וכתוב הפכה לנחלת הכלל, בעוד שבמצרים ובמסופוטמיה היא נותרה נחלתם של הסופרים בלבד.

חוקרים רבים מאמינים שהמצאת האלפבית היא ההמצאה החשובה ביותר בתולדות האדם, כי בלעדיה ההכרה האנושית לא יכלה להתפתח ולהבין ערכים מופשטים כמו מוסר, צדק ושוויון. המצאת הכתב השפיעה על הדמוקרטיזציה של המחשבה ותרמה רבות לתחושת השוויון של בני האדם. כתב היתדות והכתב ההירוגליפי של חרטומי מצרים היה נחלת מעטים, נחלת עלית שלטונית שהשתמשה בכתב לביסוס שלטונה ולכפייתו. אין זה מקרה שהתנ"ך והעבריות כופרים בהיררכיה הנוקשה והבלתי-שוויונית של הממלכות הקדומות.


חותמות:

החותמות שימשו לרוב את פקידי הציבור. הן היו סמל סטאטוס של פקידים רמי מעלה ושל סוחרים עשירים. במקרים רבים החותמות הוענקו בידי המלך כאות הוקרה, וכך גם נהג פרעה ביוסף: "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רבד הזהב על צוארו" (בראשית מ"א 42). בתקופת בית ראשון, נהגו בעלי משרות רמות להטביע את חותמם בבוץ מיוחד, וכך לחתום מסמכים. בחותם היו מציינים שם, מקצוע, מעמד ותפקיד – כגון: 'אשר על הבית' 'אשר על הנשים' וכיו"ב. חותם המלך נחשב מכובד ביותר ונתן את מלוא הגושפנקה. החותם הוא סמל, ובכך חשיבותו העיקרית. החותם יכול אפוא לשמש דוגמה לעוצמה המיוחסת לסמל. ממצאי חפירה בעיר דוד חושפים התפתחות מעניינת בעולם העתיק: בעוד שבמאה ה-9 לפנה"ס יצאו מכתבים וסחורות מטעם שולחיהם ללא שמות, במאה ה-8 לפנה"ס כבר החלו הפקידים והסוחרים להוסיף שמות על החותמות.

סובב עם העכבר



משקולות:

סחר החליפין נעשה בעזרת משקולות. באותה תקופה נהוג היה לייצר משקולות ברונזה בצורת חיות, כאשר כל חיה מסמלות משקל מסוים. לעתים גם שילמו באמצעות מתכות כגון כסף וזהב. מעניין שבכל התרבויות הייתה משיכה מאגית למתכות היקרות, במיוחד לזהב, וזו הקנתה להן ערך רב. לאמצעי התשלום הראשון, למטבע, קראו גם 'שקל', מלשון 'משקל', ונאמר שאברהם קנה את מערת המכפלה ב-400 שקל כסף.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
זוחלים, נחש עקרב, צב דג צפרדע עופות ציפור, יונה, ברבור שור, פרה, כבש, איל , סוס וגמל חרקים זבוב, דבורה אדם ואברי גוף
אריה או נמר קובייה, גיאומטרי קוף, שפן, חזיר, עכבר, דוב, כלב

פלשתים:

אתוס של עם מתעצב לעתים קרובות על פי העמים המקיפים אותו, ובעיקר על פי האויבים שביניהם. בשכנות לעם ישראל חיו בתקופת ההתנחלות ובתקופת המלוכה עמים רבים. העמים החיים סביב, ובכלל זה האויבים, אינם הפרעה לחזון המקראי אלא חלק אינטגראלי מהתמונה והשלמה של הפסיפס. כל דבר בעולמנו מגדיר את עצמו על רקע ניגודו.
הפלשתים ישבו באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען החל מסוף האלף השני לפנה"ס. מוצאם שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכיאולוגים מצביעים על קשרים קדומים בינם ובין התרבות המיקנית ביוון העתיקה. בספר שמואל הם מכונים ערלים, כנראה בשל ריחוקם התרבותי מן העמים השמיים הנימולים שחיו סביבם. שיא הפריחה הפלשתית, המדינית והתרבותית, התרחש בתקופת הברזל. לפלשתים היה מונופול ארוך שנים על חרושת הברזל, לאחר שרכשו מיומנות בעיבוד ברזל במהלך מסע הכיבושים שלהם באנטוליה. חמש ערי הפלשתים הראשיות היו: עזה, אשקלון, אשדוד, עקרון וגת. על פי התיאור התנ"כי, חמש ערים אלו נשלטו בידי חמשת סרני הפלשתים. עם חזק זה ביצע מתקפות תכופות נגד העברים, ולמעשה ניטשה בין העמים מלחמה מתמדת.

סובב עם העכבר

פניקים:

השם היווני פויניקס נגזר מהשם המצרי העתיק פנקהו, שפירושו אשורי או סורי, וביוונית קיבל משמעות של צורי (איש צור) ושל הצבע ארגמן (אדום-סגול), הצבע שבו היו הפיניקים צובעים את בדיהם. גם פירוש השם העברי כנענה או כנען קשור כנראה לצבע הארגמן. הפיניקים דיברו עברית-כנענית. הפיניקים היו למעשה כנענים יורדי-ים, וארכיאולוגים מייחסים להם את עיצוב הכתב העברי ששימש את כל עמי הסביבה. אם אכן כך הדבר, יש לפניקים חשיבות רבה בהתפתחות התודעה האנושית. יש סבורים שהם שלוחה של שבטי העברים, ולדעת חוקרים אחדים הם צאצאי שבט זבולון. קשרי המסחר הבינלאומיים של הפניקים והקשרים הדיפלומטיים מעידים על עוצמתה ועל חשיבותה של הממלכה הפניקית. הממצאים הארכיאולוגיים החומריים מממלכה זו עשירים ומגוונים וניכרות בהן השפעות רבות, כיאה לתרבות העוסקת במסחר בינלאומי.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
פסלונים מצבות תליונים ותכשיטים כדים וכלי חרס משקולות קערות ברונזה


למן המאה ה-8 לפנה"ס החלו הפניקים להתפשט למקומות חדשים והגיעו עד למרוקו ולספרד. הפניקים הקימו מושבות חדשות בארצות הים התיכון, שאחת מהן, קרתגו בצפונה של אפריקה, תמלא תפקיד חשוב בהיסטוריה האנושית מאות שנים מאוחר יותר.

צידון הייתה ידועה כמרכז להפקת זכוכית בתקופה העתיקה. יש לשער שכלי זכוכית יוצרו שם כדי לשרת את בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך ולהדרו. ייצור כלי זכוכית בתקופה זו נעשה בטכניקה שנקראה לִבת החול. אומני הזכוכית ליפפו זכוכית נוזלית סביב לִבה עשויה מחול, ולאחר התקשות הזכוכית הוציאו את הלִבה. כלים אלו העשויים זכוכית אטומה יפים במיוחד, מאחר שנעשו בשילוב עם זכוכיות צבעוניות. העיטורים היו לרוב בדוגמאות של נוצות, קשקשי דג ומוטיבים נוספים הלקוחים מן הטבע.


V  לחץ להרחבה  V

את הזכוכית ייצרו מחול, והחול נתן את שמו למושגים ולמקומות שונים. כך, למשל המילה 'חלון' נגזרת משורש ח.ו.ל. בשל זגוגיתו; תכשיט עשוי זכוכית קרוי חלי; וכמובן שם העיירה חלחול בדרום הר חברון, אזור הידוע גם היום כמרכז לתעשיית הזכוכית, נגזר מ'חול'. השם 'זכוכית' מוזכר לראשונה במקרא בספר איוב כתיאור לכלי מותרות: "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז" (איוב כ"ח 17). מקור המילה הוא כנראה תכונת ה'זכות' (מלשון זכה, טהורה) המאפיינת את הזכוכית.

לחץ לסגירה



אוררטו:

אותם אמנים ובעלי מלאכה פניקים שעזרו למלך שלמה לבנות את בית המקדש גם שירתו ממלכות אחרות, ובהן אוררטו – ממלכה קדומה שמרכזה סביב ימת ואן בטורקיה. בין הממצאים מאוררטו הנמצאים באוסף מוסיוף יש מנורה עם שבעה קנים שנטלו הפניקים מהתרבות הישראלית.

 

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
חותמות משקולות פסלונים

אֶטְרוּסְקִים:

האֶטְרוּסְקִים הם עם שחי באטרוריה, המזוהה היום עם טוסקנה שבצפון איטליה, טרם עליית הרפובליקה הרומית. מקורם של האטרוסקים לוט בערפל, אולם ברור שמבחינה גנטית הם אינם שייכים לאף קבוצה גנטית איטלקית. לפי השערה המבוססת על כתבי הרודוטוס, האטרוסקים הגיעו מאזור לידיה שבאסיה הקטנה. במאות השנים שחלפו מאז התיישבותם באיטליה פיתחו האטרוסקים תרבות מפותחת מאוד שהתחרתה בתרבותם של היוונים הקדמונים ושל המצרים הקדמונים, שעמם היו לאטרוסקים קשרים ענפים. במאות ה-8 וה-7 לפנה"ס השתלטו האטרוסקים על כל צפון איטליה ומרכזה, אזור שנקרא מאז על שמם – אטרוריה.

סובב עם העכבר

אשור:



ממצאים ארכיאולוגיים מעידים, שלמן השליש האחרון של המאה ה-8, ובעיקר לאורך המאה ה-7 לפנה"ס, הייתה נוכחות הולכת וגוברת של האשורים בארץ ישראל. ממצאים אלה קשורים הן בבנייה והן בתרבותה החומרית הייחודית של אשור.