Interview with Shlomo Mousaieff
תקופת הבית השני מתחילה בשיבת ציון, עם בניין בית המקדש בימי זרובבל, ב-516 לפנה"ס, ממשיכה בהפיכתו להיכל מרהיב בידי הורדוס ומסתיימת בהריסתו בידי טיטוס. במהלך רוב התקופה היה בית המקדש בירושלים מרכזו הרוחני והדתי של עם ישראל. בתקופת בית שני היה עם ישראל עצמאי בארצו רק בזמן החשמונאים. רוב הזמן היה העם משועבד לאימפריות אזוריות שונות – האימפריה הפרסית, הממלכה הסלאוקית והאימפריה הרומית. במהלך התקופה כולה עמד עם ישראל, העם היחיד שהחזיק באמונה מונותיאיסטית, אל מול תרבויות פגאניות שליטות שביקשו להטמיע אותו בקרבן, ובייחוד אל מול ההלניזם. אמנם כבר אמרנו שההכרה היא אחת והמטאליות האלילית שלטה אז גם בעם היהודי ואף שולטת היום בעולם, אך עצם זה שעם יצא חוצץ נגד תפיסת העולם האלילית, היוותה צרימה ויצרה חיכוך מתמיד בינו ובין האימפריות השליטות ובינו לתושבי הארץ הלא-יהודים. חיכוך זה הגיע לכדי שלושה עימותים גדולים בארץ ישראל – מרד החשמונאים, המרד הגדול ומרד בר כוכבא. שני העימותים האחרונים הסתיימו באורח טראגי – בחורבן, בגלות ובאובדן העצמאות.



שיבת ציון:

ממלכת בבל, תחת שלטונו של נבוכדנאצר, כבשה את ממלכת יהודה בשנים 597-586 לפנה"ס. הצבא הבבלי, בראשותו של נבוזראדן המכונה 'רב-טבחים', החריב את בית המקדש. צדקיהו מלך יהודה נאלץ לצפות בשחיטת בניו, לאחר מכן נעקרו עיניו והוא הוגלה לבבל (מלכים-ב' כ"ה). יחד עם צדקיהו גורשה לבבל גם האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה, וביהודה נותרה רק דלת העם.

סובב עם העכבר

את הגולים הנהיגו ששבצר המכונה 'הנשיא ליהודה' וזרובבל בן שאלתיאל. יהודי בבל לא איבדו את זיקתם לירושלים ואת אמונתם בגאולה. בשנת 538 לפנה"ס כבש כורש, שעמד בראש האימפריה הפרסית, את האזור. בזכות הצהרת כורש המפורסמת, הורשו יהודי בבל לחזור לישראל ולעבוד את אלוהיהם בירושלים. כ-50,000 איש, רובם כנראה מעניי בבל, עלו לארץ, בעוד שרבים מן היהודים החליטו להישאר בבבל מסיבות כלכליות. שלמה אוהב לציין שגם כיום רוב היהודים אינם מתגוררים בארץ ישראל. הוא משועשע מהרעיון שההיסטוריה נוטה באופן טבעי לחזור על עצמה.


הלניסטים:

כיבושיו של אלכסנדר מוקדון וממלכתו, אף שלא האריכו ימים, פתחו את התקופה ההלניסטית. אלכסנדר הפיץ את התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, ובתחומים רבים לא פגה השפעתה עד היום. באוסף מוסיוף ממצאים רבים הממחישים את השפעת האסטטיקה ההלניסטית על האזור.






באותה תקופה פרחה במיוחד באזור צידון תעשיית זכוכית ענפה.




V  לחץ להרחבה  V

מותו הפתאומי של אלכסנדר ב-323 לפנה"ס, בהיותו בן 33 בלבד, גרם לפיצול הממלכה הגדולה בין מספר 'יורשים' ('דיאדוכים') - מפקדי צבאו - שניהלו ביניהם מאבקים קשים. לאחר מאבקים רבים קמו שלוש ממלכות הלניסטיות: הפטולמאית (תלמית) במצרים, הסלאוקית בסוריה, בפרס ובמסופוטמיה; והממלכה של יורשי דמטריוס פוליורקטס במוקדון וביוון.

המלך ההלניסטי של מצרים, תלמי הראשון אשר שלט גם בארץ ישראל, הציב לעצמו משימה רבתי – ליוון את האזור. לשם כך הזמין לממלכתו סופרים ומשוררים, ציירים, מלומדים והוגי דעות, והעמיד לרשותם תקציבים, מוסדות ומתקנים כגון ספרייה, גן בוטני ואפילו מצפה כוכבים.
התרבות ההלניסטית נקלטה, מטבע הדברים, בקרב שכבות האריסטוקרטיה המקומיות, שהיו מעוניינות להיחשף לתרבותו של השליט, ועם הזמן חלחלה אף לשכבות עממיות יותר. קסם ההלניזם הפך לאויב הגדול ביותר של העבריות.
ההלניזם הוא אלילות מתוחכמת ואסטטית, ובתור שכזו היא שובת לב. אך על אף היותה מסודרת ומתוחכמת ומכילה אופקים חדשים של התבוננות, אין היא חורגת מהאלילות. אפילו הפילוסופים היוונים הגדולים נאלצו להודות במגבלת האלילות וכתבו מסות ארוכות ומעמיקות בנושא האחד והאחדות.
הפילוסוף הפרה-סוקרטי הרקליטוס דיבר על אחדות היום והלילה וטען שהדרך למטה היא גם הדרך למעלה. סוקרטס דיבר על אחדות כל היש. פיתגורס, במאות 5-6 לפנה"ס, טבע את מושג הקוסמוס לתיאור מכלול הישויות המאורגנות באמצעות יחסים מספריים.
אפלטון דיבר על החשיבות של אחדות כל המדעים. הפילוסופים הראשונים חרגו אפוא מיסודות תרבותם האלילית.

לחץ לסגירה

חשמונאים:

בשנת 218 לפנה"ס כבשה הממלכה הסלאוקית את ארץ ישראל מידי בית תלמי במצרים. המלך אנטיוכוס השלישי מהשושלת הסלאוקית גילה יחס אוהד כלפי היהודים, אך יורשיו, סלאוקוס הרביעי ואנטיוכוס הרביעי, שאפו להפיץ בקרב כל נתיניהם את התרבות ההלניסטית, וגזרו גזירות שהגבילו את הפולחן היהודי. ההתערבות הסלאוקית החלה בהדחת הכוהן הגדול, חוניו השלישי, ובמינויו של יאסון אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית ושילם לשלטונות תמורת מינויו. בסופו של דבר הודח גם יאסון בידי מתייוונים קיצוניים שסברו שהוא מתון מדי, ובמקומו מונה מנלאוס אשר בזז את אוצרות המקדש והנהיג בו עבודת אלילים עבור המאמינים היהודים הייתה ההלניסטיות אתגר עצום, שכן הקסם שמשרים ההיגיון, הסדר והחוכמה מפתים רבים, גם היום, לנהור אחרי תורת יוון. מרד החשמונאים היה מרד יהודי לא רק בשלטון היווני-סלאוקי אלא במנטאליות שלמה שאותה הובילו המתייוונים. המרד, בהנהגת משפחת החשמונאים, החל בשנת 167 לפנה"ס והסתיים בשנת 161 לפנה"ס. סיום המרד בניצחון החשמונאים הוביל לשלטון יהודי עצמאי בארץ ישראל. בעיני שלמה מוסיוף חשוב לציין, שמבחינה תודעתית, ניצחון החשמונאים היה חלקי בלבד, אפילו המלכים החשמונאים המאוחרים, החלו לקרוא לעצמם בשמות הלנסטים: יוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי, יהודה אריסטובלוס. דבר זה מאיר עד כמה קשה הייתה המלחמה בהלניזם.




הורדוס:

בשנותיה האחרונות של ממלכת החשמונאים היה הורקנוס השני נתון במאבק איתנים עם אחיו, אריסטובולוס השני, על השלטון ביהודה. שנים אלו היו שנות מפנה באזור ובעולם כולו. השושלת הסלאוקית אשר משלה בסוריה מאות שנים, מאז ימי אלכסנדר הגדול, שקעה במלחמות שושלתיות שכילו את כוחה, והפכה לבסוף לפרובינציה רומית. כתוצאה מכך, הגיעו לאזור כוחות רומים גדולים, והארץ נכבשה בידי פומפיוס. הורדוס, בן גרים ממוצא אדומי, מלך על יהודה בשנים 4-37 לפנה"ס. שלטונו של הורדוס היה מעין תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לשלטון הנציבים הרומים. כמלך, היה הורדוס כפוף לרומא, ומעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה רבה, אך גם מחויבות למלא אחר הוראות השלטון הרומי.
הורדוס ידוע במיוחד במפעלי הבנייה המפוארים שיזם. הוא בנה מחדש את בית המקדש והפך אותו למבנה מפואר. שרידים ממפעל הבנייה של הורדוס אפשר למצוא במצדה, בהרודיון ובאתרים רבים אחרים. הורדוס, בהיותו ממוצא נוכרי, מתאים לתיאור הארכיטיפי של מלך בונה, ולכן קיים בתודעה הארכיאולוגית לעדי עד, אף שעיקרי האמונה העברית היו זרים לו. לעומתו, דוד המלך, שהשאיר אחריו את ספר תהילים, לא היה קיים בעיני ארכיאולוגים רבים, ועל תקפותו ההיסטורית יש ויכוחים רבים. באוסף מוסיוף ממצאים יהודיים רבים מתקופת הורדוס ומהתקופה הרומית.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
תבליטי אבן חותמות לחם כלים עששיות

V  לחץ להרחבה  V

להורדוס יש דימוי של שליט אכזר, השולט בכוח הזרוע ובניגוד לרצון העם. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על תקופת מלכותו של הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל.
הגינויים המוטחים בהורדוס נוגעים למוצאו האדומי, לרדיפתו את בני בית חשמונאי, להעזתו אל מול הסנהדרין, לחנופתו לאדוניו הרומים, ומעל לכול – לאכזריותו הרבה, אפילו כלפי בני משפחתו הקרובים ביותר.
ואף על פי כן, כל עוד שלט הורדוס ביהודה, נמנע שלטון רומי ישיר בארץ. רק לאחר מותו, לאחר שבניו של הורדוס כשלו בניסיונם לייצב את השלטון ביהודה, החלה בארץ תקופה קשה ואכזרית של שלטון נציבים רומים.

לחץ לסגירה

רומאים:

עיר המדינה רומא שבאיטליה החלה להתפתח ולצבור כוח במאה ה-8 לפנה"ס. במאה ה-6 לפנה"ס עברה רומא העתיקה ממשטר מלוכני למשטר רפובליקני אשר שרד עד שלהי המאה הראשונה לפנה"ס. ב-49 לפנה"ס גרם יוליוס קיסר, מצביא חזק ומפורסם, למלחמת אזרחים כאשר ערער על מוסד הרפובליקה. בתום המלחמה היה הקיסר באופן חד-משמעי למנהיג הבולט ביותר ברומא, והדבר האיץ את המהפך הקיסרותי. ב-44 לפנה"ס התנקשו מספר סנטורים בקיסר על רקע שאיפותיו הדיקטטוריות. המתנקשים חפצו בתחיית הרפובליקה, אך היה זה מהלך בלתי אפשרי מכיוון שגם ההמונים העניים וגם הצמרת הצבאית לא היו מוכנים להרשות לאצילות הישנה להגיע שוב לשליטה. המשטר הרפובליקני חלף מהעולם, ורומא קיבלה שליט יחיד שהחזיק בתואר קיסר. בשיאה, השתרעו רומא ותרבותה על רוב מערב אירופה, ארצות אגן הים התיכון וחלקים מהארצות סביב הים השחור.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
פסלוני ברונזה פסלי שיש של
אישים ואלים
גביעים מדליות ותכשיטים סוסי צעצוע כלי חימר ואבן

סובב עם העכבר

V  לחץ להרחבה  V

רומא העתיקה נחשבת לממשיכת התרבות של יוון העתיקה, ההלניזם, ויחד אתה מהווה בסיס לתרבות המערבית. רומא ותושביה פיתחו תרבות ומערכת פוליטית הממשיכות להשפיע על העולם עד עצם היום הזה. כמו עמים רבים אחריהם, הוכיחו גם הרומים כי יכולתו של האדם לחיות בדמוקרטיה היא מוגבלת. מרגע שהפכו לאימפריה גדולה, נזקקו הרומים למנהיג חזק שיוכל להוביל כראוי את 50 מיליון הנתינים ואת הצבא העצום. בעקבות מותו של קיסר, נאבקו שני יורשיו – סגנו הצבאי מרקוס אנטוניוס ואחיינו גאיוס יוליוס אוקטביוס – על כס הקיסרות המתפתחת. בשנת 27 הכתיר הסנאט את אוקטאביוס והעניק לו את התואר 'אוגוסטוס', כלומר ה'נעלה', וזאת בדומה למלכי המזרח שהעניקו לעצמם תארי אלים כדי לרומם עצמם מעם. בתקופת הקיסרים הראשונים, חייל נהג ללכת מאחורי הקיסר ולצעוק: "כל רגע אתה הולך למות", להזכיר לקיסר שהוא בן מוות.

שלמה אוהב להעיר שכמעט כל הקיסרים הגדולים החלו את דרכם כפילוסופים, הוגי דעות ומחפשי אמת וסיימו כרודנים אכזריים ותאבי דם. יוליוס קיסר הוריש לנו את אמירתו המפורסמת: "אדם לאדם זאב". לאדם קשה כנראה, לחיות בשפע. הוא מתקשה מנטאלית להכיל מציאות של שפע. המציאות המתאימה לו היא זו של חֶסֶר ושל רצון להשלים את החסר. זהו, על פי רוב, הכוח המניע את המציאות שלנו.

לחץ לסגירה


התנ"ך הוא מסמך חריג בתרבות האנושית בכך שהוא מציע מערכת אלטרנטיבית שלמה למציאות החסר. האדם זקוק למשמעות יותר מכפי שהוא זקוק למזון ולמים. במצב נורמאלי צורכי ההישרדות הם ספקי המשמעות הגדולים, אך כאשר אין מחסור חומרי, מייצרת התרבות אמצעים לפריקת אנרגיה ולהפקת משמעות מדברים שאינם הישרדותיים. כך, לדוגמה, בדרך המאפיינת חברת שפע, יצרה החברה הרומית ארוטיקה רבה.







סובב עם העכבר


זכוכית:

עם מרכזי הייצור החשובים ביותר בעת העתיקה נמנית העיר הפניקית צידון שבלבנון. כלי הזכוכית הרומיים שיוצרו בצידון היו איכותיים מאוד והופיעו בדגמים רבים.
בלטו בהם בקבוקי בושם בצורת פרי התמר או בצורת אשכולות ענבים, בקבוקונים מעוטרים בציפורים ובדימויים מן הצומח רווחו, באותה תקופה, מאד. אומן הזכוכית החשוב ביותר במאה הראשונה לספירה ידוע בשם אניון. אניון הטביע את שמו על הכלים שיצר, כפי שאמן חותם על יצירותיו. הרומים שיכללו את שיטת הניפוח וקידמוה מבחינה טכנולוגית. הם ניפחו בועת זכוכית קטנה לתוך תבנית, וכשזו התקררה, שברו את התבנית וחילצו מתוכה את היצירה. מאוחר יותר פיתחו תבניות עשויות משני חלקים נפתחים לשימוש חוזר.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
זכוכית רומית
כלים
כלים לאכסון
בסמים
זכוכית
צוואר גבוה
כדים מעוטרים זכוכית
בצורת פירות
גביעים
טבעות, צמידים
וחותמות
כדים עם
שתי ידיות
כסת דיו צפחות כוסות כוסות מעוטרות
דמויות אלים זכוכית
בצורת חיות
צלחות וקערות אברי מין אמפורות מנורות שמן
כדים צבעוניים כלים למדידה,
בחישה וטיפטוף
כדים מעוטרים
בקישוט נחש

סובב עם העכבר

כלי הזכוכית, בהיותם יקרים, שימשו במקרים רבים לאכסון מותרות; כגון בסמים ותבלינים. היהודים עשו שימוש בפולחן בכלי זכוכית, כי זכוכית נחשבה שאינה תופסת טומאה.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
זכוכית יהודית
בקבוקונים
קופות צדקה

המרד הגדול:

המרד הגדול החל בשנת 66 לספירה. הגורמים המרכזיים למרד היו אכזריות השלטון הרומי ומתחים פנימיים בין כתות יהודיות שונות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש בידי טיטוס, אולם דיכוי המרד בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן. המרד נכשל, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ובית המקדש, מרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, חרב.

V  לחץ להרחבה  V

בתקופת בית שני היה העם היהודי מחולק לשתי קבוצות מרכזיות: צדוקים ופרושים. הצדוקים – בני המעמד העליון, האצולה, הכוהנים ובעלי הממון – תמכו בפרשנות דתית מחמירה, לפיה יש לקיים את המצוות הכתובות בתורה על פי כתבן ולא על פי פרשנות. לעומתם, הפרושים היו סיעה עממית אשר האמינה בשמירת המצוות כולן, כולל אלו שמקורן במסורת שבעל פה. בנוסף לשתי קבוצות אלו היו בארץ כתות קטנות יותר: האיסיים, שהאמינו בחיים של טוהר ופרישות; הכת הנוצרית בתחילת דרכה, שחבריה באו בשלב זה מתוך העם היהודי; והסיקריים הקיצוניים, שהאמינו שאין לקבל את שלטונו של איש אלא את שלטון האל בלבד. בעת המרד הגדול, שמרו הסיקריים על השערים ולא נתנו לאיש לצאת.

הם שרפו את כל מאגרי המזון של היהודים הנצורים והרעיבו אותם למוות. מטרתם של הסיקריים הייתה שמירה, בכל מחיר, על עצמאות יהודית אל מול רומא. הסיקריים פעלו בשיטת רובין-הוד; הם החרימו את נכסי העשירים וחילקו אותם לעניי ירושלים. לדברי יוסף בן מתתיהו, חברים מאותה קבוצה, ובראשם אלעזר בן יאיר, אף התבצרו במצדה והתאבדו שם.

מלבד כתות אלו פעלו באותה תקופה עוד עשרות כתות. אל השסע הדתי בעת ההיא נלווה גם שסע מעמדי עמוק, כאשר אנשי האצולה ובני המלוכה סיגלו לעצמם, בהשפעת הרומים, אורח חיים מושחת ונהנתני. על פי אגדות החכמים, חורבן הבית קשור למצב החברתי, והטענה המרכזית היא שמפני שנאת חינם חרבה ירושלים. הדגש הוא שוב על הייחוד העברי הרואה בחורבן תוצאה של סיבות ערכיות ושל יחסי אנוש, ולא של סיבות פיזיות, טקטיות וכוחניות.

לקיטוב הפנימי נוסף גם קרע אתני. ביהודה ישבו לא רק יהודים, אלא גם בני עמים נוספים – סורים, שומרונים וקבוצות אתניות נוספות. בערים רבות בארץ, כגון קיסריה, הייתה אוכלוסייה מעורבת. הרכב דמוגראפי זה הביא לא אחת לסכסוכים ולתגרות. הסכסוכים בין השומרונים ליהודים הגיעו לכדי מלחמת דמים בימי שלטונו של הנציב קומאנוס, כאשר עולי רגל מן הגליל לירושלים הותקפו ונרצחו, ובתגובה תקפו היהודים את השומרונים והרגו רבים מהם.

לחץ לסגירה

מרד בר כוכבא:

מרד בר כוכבא היה מכוון נגד שלטון האימפריה הרומית והתרחש בימי הקיסר אדריאנוס, בשנים 136-132 לספירה. בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו, ובראשם רבי עקיבא. הסיבה לפרוץ המרד הייתה הקמת העיר האלילית איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים בשנת 130. הקמת העיר הייתה בבחינת ניסיון מצד הקיסר להעניק לתושבי הממלכה עיר הלניסטית לתפארת, כמו אלו שהוקמו במקומות אחרים ברחבי הממלכה. ברור שקיסר בעל גישה הלניסטית לא יכול היה להבין את משמעות העניין ואת חומרתו בעיני היהודים, שראו בכך סכנה לעצם הקיום היהודי. הקמת איליה קפיטולינה גרמה לדיכוי הדתות הדומיננטיות באזור, כאשר על הר הבית נבנה מקדש לאל יופיטר, ועל הגולגולתא, מקום קבורתו של ישו ומקומה של כנסיית הקבר היום, הוקם מקדש לאלה אפרודיטה.

V  לחץ להרחבה  V

הרומים הטילו על היהודים מס כבד במיוחד, שנגבה בנחישות ובאכזריות. גביית 'המס היהודי' הוקלה בימי הקיסר הרומי נרווה (98-96 לספירה), וכדי להפיץ את בשורת ההקלה במס, הנפיקו הרומים מטבע מיוחד ועליו הכיתוב: "הוסרה החרפה מעל המס היהודי".
הרכילות מספרת שמי שגרמה לשינוי ביחס כלפי היהודים הייתה ברניקי, מלכה יהודייה מבית הורדוס שהייתה המאהבת של הקיסר טיטוס, וכך הפכה לאחת הנשים המשפיעות ביותר ברומא העתיקה. כאשר נרווה הכותר כקיסר הוא ירש גם את פילגשיו של קודמו, וברניקי פעלה מאחורי הקלעים להקלת עונשם של היהודים.

בתקופה זו שלט ביהודה הנשיא רבן גמליאל, שנשיאותו זכתה לאישור רשמי מטעם הנציב הרומי. רבן גמליאל היה פרגמאטי באישיותו, ועשה הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לרומים ולהעבירה לפסים חיוביים לטובת שני הצדדים.

מרד בר כוכבא התרחש כשישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני ולאחר המרד הגדול. ירושלים חרבה, ויבנה תפסה את מקומה כמרכז רוחני. העם היהודי בארץ ישראל, שהיה מפוצל לכתות ולתתי-כתות, התאחד תחת הנהגתו הרוחנית של רבן יוחנן בן זכאי, ולימים תחת הנהגת יורשיו. המתינות של רבן יוחנן בן זכאי ושל יורשיו שימשה משקל נגד לשאיפות המשיחיות שרווחו בעם באותה תקופה. הצבא הרומי שחנה בארץ לא היה לרוחם של היהודים שנותרו בה, והכיסופים המשיחיים עדיין פיעמו בלב גורמים קנאים.

למרות כל זאת המליך רבי עקיבא את בר כוכבא כמשיח. מקור המילה 'משיח' בשורש מ.ש.ח., שפירושו למשוח אדם בשמן זית. על פי מנהג העת העתיקה, נמשחו נבחרי העם בשמן כחלק מטקס המינוי. היהדות הגלותית של בית שני הפכה את מושג ה'משיח' לאישי יותר – לאדם שאמור לגאול את העולם. דמות המשיח הושפעה מרעיונות שמקורם במיתולוגיה הפרסית, מיתולוגיה שדבקה ביהדות בזמן הגלות, והיהדות רק השתמשה במנהג המשיחה כדי 'להכשיר את השרץ'. על פי אמונה בבלית זו, בשלב מסוים בהיסטוריה עתיד להופיע משיח אשר יגאל את העולם ויהפוך את העולם לטוב יותר. נראה בעליל ש'הוקוס פוקוס' אלילי זה הוא נטע זר בתרבות העברית, כי הוא מוריד בהכרח את אחריותו של הפרט לחייו, אחריות שאותה ביסס אבי האומה אברהם אבינו. הגאולה מותנית מעתה בבואו הספונטאני של 'משיח בן דוד', ואין פלא אפוא שבאווירה זו נולדה והופצה האמונה הנוצרית, שלא הסתפקה בדיבור על משיח עתידי, אלא יצרה משיח נוכח.

לחץ לסגירה


המרד נחל תחילה הצלחה, אך דוכא מאוחר יותר ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו, והיישוב היהודי בארץ ישראל חרב. התקופה בת שלוש השנים שבה שלט בר כוכבא בממלכת יהודה הייתה תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948. באוסף מוסיוף מטבעות ממרד בר כוכבא בממחישות את הגאווה הלאומית והדתית של היהודים המורדים. במשך דורות התלבטו הוגי דעות יהודים בסוגיה כיצד יכול היה רבי עקיבא – אשר על פי האגדה על הארבעה שנכנסו לפרדס, היה היחיד שנכנס ויצא בשלום – לתמוך בבר כוכבא ובמרד שהביא לחורבן הגדול ביותר בתולדות העם היהודי. בר כוכבא היה מנהיג כריזמטי, לוחם ללא חת, שהצליח בעזרת כוח יהודי קטן יחסית להשמיד שני לגיונות רומים. אך על פי התלמוד, חולשתו הגדולה הייתה בכך שלא היה לו 'מורח ודאין' – כלומר, יכולת שיפוט ריאלית, שהתלמוד מייחס אותה לחוש הריח – ולכן נכשל ונהרג, ושמו שונה לבר כוזיבא, 'הבן שהכזיב'.


דת:

תקופת בית שני הייתה ייחודית בתולדות עם ישראל, והתרחשו בה התפתחות תיאולוגית והתפתחות רוחנית ענפה. בתקופה זו נחתם התנ"ך, נכתבו הספרים החיצוניים והמגילות הגנוזות, והחל בה תהליך ארוך של יצירת קבצי דינים והלכות הכלולים בתורה שבעל פה, אשר הפכו לימים למשנה ולתלמוד. בשלב זה החלו להתגבש סדרי התפילה והזהות היהודית, כפי שאנו מכירים אותם היום.

יהדות בית שני פתחה פאזה שונה לחלוטין בחוויה הדתית, והפכה את תורת ישראל לפילוסופיה אוניברסאלית המתחרה בפילוסופיות המפוארות של יוון ופרס. במקור העבריות אינה רעיון פילוסופי, היא תורת חיים. הפיכתה לפילוסופיה מורידה את רמת החיות והאמונה של הדת, אך גורמת לה להיות מקובלת יותר ונגישה לציבור רחב. כך קרה שבתקופת בית שני זכתה היהדות לפופולאריות רבה יותר בקרב יהודים וגויים כאחד. אלפיים השנים שחלפו מאז היו בבחינת דיאלוג מתמשך בין התרבות היהודית הדתית ובין פילוסופיות העולם, שבמהלכו הוכיחה היהדות לא אחת את תקפותה גם כפילוסופיה. בתקופת בית שני הייתה תנועת גיור נרחבת באזור. הפילוסופים היוונים התרשמו מכך שכול ילד יהודי ידע מתוך המקרא את סיפור הבריאה. עצם זה שילד עסק במקור לכול, הרשים אותם. כי אדם רגיל עסוק 'מעל לראש' בענייני הישרדות יום יומיים, ושאלות על מקור הכול, הן כאב ראש מיותר עבורו.

V  לחץ להרחבה  V

ייתכן שכאשר יתבהר ללא ספק יתרונה של הפילוסופיה העברית על פני הפילוסופיות האליליות, תעבור ההכרה האנושית כולה לפאזה הבאה באבולוציה – הפיכת התורה ל'תורת חיים'. בגלגול זה, יש אולי לקוות, תהיה זו תורתם של רבים.

בדומה לרפורמים של ימינו, בתקופת בית שני הצליחו הרבנים הפרושים, אלו שפרשו מקיום המצוות כלשונן, לגרום לכך שרוב העם חי בתוך מסגרת הדת היהודית. אמונתם הייתה גלותית, ולכן גם נוחה יותר להפנמה. שבי ציון אשר דיברו ארמית וכמעט שלא ידעו עברית, התקשו לקרוא את המקור המקראי, והתלמוד הבבלי הכתוב ארמית הפך בהדרגה למרכז הכובד באמונה היהודית.

התרבות הפרושית הפכה את היהודים מעם שחי את התנ"ך לעם שמפרש את התנ"ך. התורה שבעל-פה (התלמוד), שהייתה במקורה באמת בעל-פה, כלומר דינאמית, משתנה ומתעצבת בהתאם למקום ולנסיבות, נכתבה ונחתמה. למרבה האירוניה, גם בימינו היא עדיין נקראת 'תורה שבעל-פה'. אין ספק שבתהליך חתימתה איבדה התורה שבעל פה הרבה מהדיוק ומהחיות, ובכך הורידה את איכות האמונה העברית אף יותר.

כיוון שמטבע מצבנו איננו יכולים לעזוב את המבט המצומצם והסימפטומאטי, מוצגת המהפכה המקראית בפני העברים הקדמונים באמצעות המשפט "ואהבת לרעך כמוך". נושא הדגל של מוטו זה היה הלל הזקן, נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות (מאה ראשונה לפנה"ס). באהבת האחֵר יש קריאת תיגר על המציאות ההישרדותית הדואגת רק לצרכים הצרים של ה'עצמי', של האגו.

מציאות מנטאלית של חֶסֶר כופה על האדם לחטוף ככל יכולתו, לאגור ולשמור לעצמו ולקרובים לו. הבעיה אינה בעיה חומרית אובייקטיבית, כפי שרבים מאמינים, אלא בעיה מנטאלית. עובדה היא שבמציאות זו קיים שפע בלתי מוגבל, אך הפחד של הפרט מפני מחסור כופה עליו התנהגות חמסנית. כיוון שהאדם, מטבע מצבו, אינו מסוגל לעזוב את המבט המצומצם, פיתחו חכמי ישראל קוד אתי שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". באהבת האחֵר יש קריאת תיגר על מציאות של חֶסֶר ועל מנטאליות הישרדותית הדואגת אך ורק לצרכים הצרים של הפרט, של האגו. המקרא מציג אפשרות של חיים בתוך שפע מנטאלי. בקריאת תיגר זו יש פתיחת תדר חדש, וניסיון לשנות סדרי עולם. המהפכה הגדולה של התנ"ך היא בהטמעת חשיבותם של יחסי אנוש – צדק סוציאלי, חרטה, מוסר ומצפון – והמקרא מביא לכך דוגמאות רבות: השבּת נועדה לאפשר מנוחה לעובדים ולעבדים, השמיטה מחייבת גם את הקרקע לנוח; אין עבדי עולם; אחת לשבע שנים העבד משוחרר, ובשנת החמישים, בתום שבע שמיטות, קוראים דרור לארץ, לחובות ולעושק, ו"בוראים" את הכלכלה מחדש על יסודות של שוויון.

החזון והייעוד המקראי הם בלתי נמנעים; ההכרה האנושית תמלא את ייעודה כך או כך, והאדם רק יכול לבחור האם ברצונו להיות מודע למתחולל או לא. להכרה ולתרבות האנושית מהות אחת שמטרתה מסע משותף לגילוי עצמי – למודעות חדשה וליחס שונה לפרט ולכלל. השער למודעות זו הוא בראש ובראשונה אהבת הדבר התמים והאותנטי שבי, המובילה באופן טבעי לאהבת הזולת. כל עוד האדם הוא אלילי, לא ייתכן שיתייחס אל הזולת באהבה, ובוודאי שיקשה עליו מאוד להעניק לו חסד. אף שהמנטאליות האלילית מניעה את גלגלי הרוע בעולם, קשה לנו מאוד לנטוש את המבט האלילי, וליטול אחריות מלאה על המציאות. על האדם להילחם עם עצמו כדי להיות מוסרי, צנוע, נדיב, אוהב ולא-אנוכי. האנוכיות היא המכשול הגדול ביותר להכרת אלוהים. על הפסוק מספר משלי "והחכמה מאין תמצא" דרשו חז"ל: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי ששם עצמו כמי שאינו". ביטול האנוכיות מאפשר לקלוט תורה ולהנהיג, ולכן משה, שעליו נאמר שהוא "עניו יותר מכל איש אשר על פני האדמה", הוא נותן התורה.

לחץ לסגירה
סובב עם העכבר

נבטים:

הנבטים (בלשונם: 'חופרי בורות מים') היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב. הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בסוף התקופה הפרסית ובתחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הנבטים החלו להעביר סחורות דרך המדבר כדי לשווקן ביוון העתיקה ואחר כך ברומא. הם סחרו בעיקר במור ובלבונה שהובאו מאזור תימן וסומליה, וכן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים, מלח, בדים יקרים ואף אספלט לאטימת ספינות. ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו את סוד ההישרדות, סוד מציאת המים במדבר, ולכן היו היחידים שהצליחו לחצות אותו בשיירות של מאות גמלים. הודות לנבטים נקבע עם הזמן מסלול 'דרך הבשמים', ובו תחנות מעבר במרחק 40-30 ק"מ זו מזו ובורות לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, ומשם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
כדים כלי קיבול
בדמות חיות
פסלוני חימר ואבן קערות וצלוחיות מנורות שמן נבטי

V  לחץ להרחבה  V

על פי חוקי הנבטים, נאסר עליהם לבנות בית, לזרוע שדה או לשתות יין. העיר פטרה נועדה לשמש פיתרון לאוכלוסייה הנבטית שלא הייתה מסוגלת להילחם, ולכן נבנתה במקום נסתר ומבודד. רק במאה הראשונה לספירה החלה פטרה להתפתח מבחינה עירונית והייתה לבירת הנבטים. במקביל, קמה בה שושלת מלוכה, וכלכלתה התבססה על סחר במטבע.

לחץ לסגירה

שומרונים:

השומרונים הם כנראה צאצאי השבטים הישראלים: אפרים ומנשה, אשר לא גלו עם שאר עשרת שבטי ממלכת ישראל לאחר גלות אשור - בשנת 722 לפנה"ס. במהלך ההיסטוריה עברו על השומרונים פרעות ומעשי טבח רבים. השומרונים מנו מעל למיליון נפש בימיו של מנהיגם הנערץ, בבא רבה (308-362) - בארמית 'השער הגדול'. בבא רבה היה בנו בכורו של הכהן הגדול השומרוני, נתנאל. הוא פעל כנגד הלחץ הרומאי על העדה השומרונית והאיסור על המילה שהוטל על השומרונים. כצעד ראשון הוא פתח בתי כנסת שהיו נעולים. בנה שמונה בתי כנסת חדשים ברחבי השומרון ויזם בניית מקוות טהרה. באוסף מוסיוף מנורות שמן שומרוניות מתקופת זוהר זו.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
מנורות מעוטרות
במנורת
שבעת הקנים
מנורות מעוטרות
בכלי קודש
מנורות מעוטרות
בשער בית המקדש
מנורות מעוטרות
בפירות

V  לחץ להרחבה  V

בתחילת המאה ה-20 שרדו רק 150 שומרונים, לפי מסורתם הם "ישראלים טהורים", חלק מעם ישראל ונושאי מורשתו האמיתית. את הפירוד מהעם היהודי הם תולים בחילוקי הדעות בדבר ה"מקום המובחר" לשם בנית בית המקדש בימי עזרא ונחמיה. לדבריהם משה רבנו קבע את קדושתו של הר גריזים. ולכן, לפי המסורת שבידם, יהושע בן נון בנה את המשכן בהר גריזים באתר על ההר שהם מכנים "גבעות עולם".

לחץ לסגירה

קרתגו:

העיר ששמה הרומי 'קרתגו' נקראה בשפה הפניקית העברית 'קרת חדשת' (העיר החדשה). קרתגו הייתה תחילה עיר ואחר כך מעצמה גדולה באוטיקה (תוניסיה של היום), שנוסדה במאה ה-9 לפנה"ס בידי מתיישבים פניקים מהעיר צור. לאחר נפילת צור בשנת 332 לפנה"ס שימשה קרתגו בירת המעצמה הימית הפניקית. הפניקים דיברו וכתבו עברית והביאו אתם את תרבותם העשירה לצפון אפריקה ולמושבות אחרות באגן הים התיכון.




V  לחץ להרחבה  V

הרומים קראו לכנענים הפניקים בשם 'פונים'. המלחמות הפוניות היו סדרה של התנגשויות בין קרת-חדשת ובין הרפובליקה הרומית, שהביאו לבלימת התפשטותה של קרת-חדשת, ובסופו של דבר לחורבנה המוחלט. המלחמה הפונית הראשונה התחוללה בשנים 241-264 לפנה"ס סביב השליטה בסיציליה. היה זה העימות הראשון בין כוחות קרתגו לרפובליקה הרומית, והמלחמה הסתיימה בניצחון הרומים.

המלחמה הפונית השנייה התחוללה בשנים 202-218 לפנה"ס. היא פרצה לאחר שחניבעל ברקה, בנו של אחד ממנהיגי המלחמה הקודמת, חמילקרת ברקה, כבש שטחים נרחבים מספרד של ימינו, והחליט להשתמש בהם כדי לפלוש לאיטליה בדרך היבשה, כשהוא חוצה את הרי האלפים. חניבעל הצליח להנחיל לכוחות הרומים מספר תבוסות קשות, ולמשך זמן-מה עורר חשש ממשי לעתידה של רומא. למרות זאת, מדיניות ההתשה שניהל נגדו פאביוס מאקסימוס דלדלה את מקורות האספקה לצבאו הגדול של חניבעל והביאה בסופו של דבר לתבוסתו בידי המצביא הרומי סקיפיו אפריקנוס. בעקבות התבוסה נחתם הסכם כניעה מחמיר, שהטיל הגבלות קשות על צבא קרת-חדשת ואסר עליה לצאת למלחמה ללא רשות הסנאט הרומי.

למרות ניצחונם במלחמה הפונית השנייה, המשיכו הרומים לחשוש מפני כוחה של קרת-חדשת, ולראות בה סכנה שיש להדבירה. מן המפורסמות הוא שהסנאטור הרומי מארקוס פורקיוס סיים כל נאום שנשא בסנאט, ללא קשר לתוכנו, במילים: "מלבד זאת, אני סבור שיש להרוס את קרתגו". ואכן, העיר נהרסה לחלוטין בשנת 146 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית השלישית, והרומים הכריזו עליה כעל שטח מקולל שההתיישבות בו אסורה. כמאה שנים לאחר מכן חזרו הרומים למקום והקימו בו עיר חדשה באותו שם. קרתגו הרומית שימשה בירת הפרובינציה הרומית אפריקה, ובמהלך השנים הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית.

לחץ לסגירה

סובב עם העכבר

בקטריה:

בקטריה הייתה ממלכה אירנית בצפון אפגניסטן שפיתחה תרבות עצמאית מפוארת ביותר. בקטריה היא מקום הולדתו של הנביא זרתוסטרא, מייסד הדת האירנית הזורואסטרית במאה ה-14 לפנה"ס בקרוב. הרעיון המרכזי בדת הזורואסטרית הוא הבחנה דיכוטומית בין טוב לרע, כשעל האדם מוטלת המשימה לסייע בהשלטת הטוב על הרע. על פי הדת הזורואסטרית, העולם הגשמי נוצר כזירת מאבק בין הטוב לרע, כאשר את כל הטוב ברא האל הראשי, אַהוּרַה-מַזְדָא (בתרגום מילולי: איש חכם), ואת הרע בראה הישות הרעה, אַנְגרַה-מַניוּ, הנקראת בפרסית תיכונית אַהְרֵימַן. בתקופה ההלניסטית נכבשה בקטריה בידי אלכסנדר מוקדון. הממצאים מתקופה זו מלמדים על השפעה הלניסטית.


סאסאנים:

האימפריה הסאסאנית (651-226 לספירה) היא האימפריה השנייה באזור דובר שבפרס. הסאסאנים כינו עצמם 'מדינת האיראנים', ותוֹארו של העומד בראשם היה 'שאהנשאה', מלך המלכים.
באימפריה שלטה הדת הזורואסטרית, ובירתה הייתה בקטסיפון.
תקופת הסאסאנים היא אחת החשובות בהיסטוריה של איראן.
במהלכה התפתחה התרבות הפרסית, ולמעשה הייתה זו האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי. לאימפריה הסאסאנית הייתה בתקופה זו השפעה הן על התרבות הרומית הן על תרבות מזרח אסיה.




V  לחץ להרחבה  V

חלק גדול ממורשת האימפריה חדרה אל תוך תקופת הכיבוש המוסלמי והשפיעה על דפוסי השלטון של האימפריה המוסלמית ועל תרבותה. כיוון שהסאסאנים שלטו בבבל בתקופת התגבשות התלמוד הבבלי וחתימתו, השפיעה תרבותם גם על ההלכה היהודית ועל התלמוד עצמו. הדואליזם של דת זרתוסטרא חלחל את תוך התלמוד, ויש לו סממנים מובהקים בפלפול התלמודי. במקרא, לעומת זאת, אין זכר לדואליזם כלשהו.

לחץ לסגירה

סקיתים:

הסקיתים הם עם ממוצא הודו-אירופי שישב במאות 1-8 לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית, לחופי הים השחור. אזור ההשפעה הסקיתי השתנה במהלך השנים, אך בשיאם הגיעו הסקיתים עד לאזור אלטאי הגובל בקצה הצפון-מזרחי של סין.
בתקופה זו – תקופה המקבילה, פחות או יותר, לתקופת יוון הקלאסית באירופה המערבית – היו הסקיתים הכוח הדומיננטי באזור הים השחור. הסקיתים נשלטו בידי שכבה אריסטוקרטית דקה, והיו בעיקרם שבטי פרשים נודדים אשר הטילו חתיתם על יושבי הערבות. הם היו בין הראשונים שהרבו להשתמש בקשתים רכובים, ולשונם הייתה שייכת למשפחת הלשונות הפרסיות.

האשורים קראו לסקיתים אישגוזה, ובמקרא הם נקראים אשכנז. על פי יוסף בן מתתיהו, הסקיתים נקראו גם מגוגים ומוצאם מזרע מגוג, מהמלחמה המיתולוגית של גוג ומגוג. ייתכן שהלוחמות הסקיתיות שימשו השראה לסיפורי האמזונות במיתולוגיה היוונית.

סובב עם העכבר

תימן:

ממלכת חִמְיַר הקדומה נוסדה בתימן בשנת 115 לפנה"ס. ממלכה זו הצליחה לכבוש את ממלכת שבא ב-25 לפנה"ס, את קתבאן ב-200 לספירה ואת חצרמוות ב-300 לספירה.

חמיר הייתה הממלכה הדומיננטית באזורה עד לשנת 525, ושלטה פוליטית גם על אזורים במזרח אפריקה. כלכלתה נשענה על חקלאות ועל ייצוא של מור ולבונה, מוצרים שנסחרו בשפע באזור מזרח אפריקה ובמדינות אגן הים התיכון.

חמיר והעומד בראשה, צ'ריבאל, תוארו כידידותיים לרומים והושפעו מן התרבות ההלניסטית, כפי שניתן לראות בממצאים מאוסף מוסיוף.

V  לחץ להרחבה  V

המלך האחרון של חמיר, יוסף ד'ו נואס, קיבל על עצמו את הדת היהודית, התגייר ופתח במאבק בנוצרים שבממלכתו. הטבח הידוע ביותר, המתואר גם בקוראן, התרחש בשנת 523 לערך והיה מכוון נגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן. כלב, מלך אקסום, בעזרת הביזנטים, ניסה לפלוש לממלכת חמיר, אך ד'ו נואס הצליח לבלום את כל התקפותיו, ואף לכבוש שטחים נוספים. אולם כאשר החבשים והביזנטים ניסו לפלוש לממלכה בפעם השנייה, בגדו בד'ו נואס ראשי השבטים בחמיר. הוא לא הצליח להתגבר על הפולשים, והחבשים הרסו את ממלכתו. עם פירוק ממלכת חמיר התנצרו תושבים רבים, והיהודים נותרו מבודדים מול קיסר ביזנטיון ומול הנוצרים.

לחץ לסגירה

מטבעות:

בעת העתיקה החלו בני האדם להשתמש במטבעות – במאה ה-7 לפנה"ס בלידיה, ממלכה חיתית באסיה הקטנה, ולאחר מכן בכל רחבי העולם העתיק. השימוש במטבעות במסחר נראה היום מובן מאליו, אך הוא מבטא למעשה קפיצה תודעתית. מטבעות היו אמצעי חלופי, יעיל וחסכוני לסחר החליפין. בסחר החליפין הסוחר היה חייב לשאת את הסחורה שנועדה לתשלום על פני מאות קילומטרים, ומתוך קושי זה נוצר הצורך בהסכמה קולקטיבית בדבר ערך הקנייה של הכסף. ערכם של המטבעות העתיקים לא נגזר מהתחייבות בנקאית כנגדם, כמו הכסף המודרני, אלא משוויו האמיתי של החומר שמהם היו עשויים. לכן נטבעו המטבעות העתיקים בעיקר ממתכות אצילות יקרות ערך, שאפשרו לטבוע מהן מטבעות קלים יחסית.
השימוש במטבעות הביא לפריחת המסחר בממדים שלא היו מוכרים עד אז, ובמקביל גם להעצמת התקשורת, למגע בין תרבויות ולחילופי ידע ביניהן. מבחינה אבולוציונית, יש חשיבות רבה לפתיחת ערוצי תקשורת אלו. דרך המטבעות סופר סיפור שהתגלגל מיד ליד והשפיע על סביבתו.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
מטבעות ברונזה
רומיים
מטבעות כסף
רומיים
מטבעות זהב
רומיים
מדליונים עבריים חותמות עבריות

V  לחץ להרחבה  V

האינפלציות הראשונות התרחשו באימפריה הרומית בשנים 301-150 לספירה. הקיסרים נהגו לדלל את אחוז המתכות היקרות במטבעות שטבעו, כדי לממן את מסעות הכיבושים הראוותניים שלהם, וכך ירד ערך הכסף. גם הזיוף רווח בתקופות אלו, וזייפנים ייצרו מטבעות שמשקלם קטן מהמקובל או שהרכב המתכות בהם שונה. כדי להתגבר על נטייתם של זייפנים לשייף חלק מהמתכת בשולי המטבע, החלו לייצר מטבעות מחורצים. הנוהג לחרוץ את שולי המטבע השתמר עד ימינו.

בעת העתיקה שימש הכסף לא רק למסחר אלא גם לקומוניקציה. הכסף קבע ערכים, יצר היררכיות, הכתיב מה חשוב ומה שולי ונתן משמעות. למטבעות העתיקים יש על כן חשיבות היסטורית רבה, אפילו יותר מזו של ספר, שכן סופר יכול לנסות לצנזר עובדות ולהסתירן, אך מטבע מתאר עובדות כהווייתן.

לחץ לסגירה

משקולת:

כבר בתקופת בית שני פרחה תרבות המטבעות.
במקביל, פחת השימוש במשקולות כאמצעי תשלום וכביטוי לערכים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים, אף שהן עדיין שימשו לשקילה.





טבעות:

החותמות שימשו לרוב פקידי ציבור. הן היו סמל סטאטוס לפקידים רמי מעלה ולסוחרים עשירים. במקרים רבים המושל או הקיסר העניקו את החותמות כאות הוקרה.
חותם המלך נחשב מכובד ביותר והעיד על גושפנקה עליונה, ככתוב במגילת אסתר (ח 8): "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב".

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
טבעות זהב וכסף טבעות ברונזה

תליונים:

בתקופת בית שני שימשו התליונים והמדליות לקישוט ולסמל סטאטוס, ואפשרו למחזיקים בהם להתפאר במוצאם הרם, בדתם או במעמדם. תליונים שימשו גם כקמעות למזל טוב לגירוש שדים ורוחות רעות.






מנורות שמן:

שמן זית היה מצרך זמין ונפוץ ברחבי הים התיכון, ומכאן גם ריבוי מנורות השמן באזורים אלו. מנורות השמן היו פריט חשוב בתקופת המקרא, ושימשו בכל מקום שבו נדרש אור נוסף – בתים, חנויות, מכרות ותיאטראות. המנורות הותקנו על כנים שעוצבו במיוחד לשם כך, ונהוג היה להניחן בכוכי קירות או לשאתן בידיים. מנורות שמן שמשו גם בטקסי קבורה ובאזכרות והוצעו כמנחה במקומות קדושים. המנורות שהונחו בתוך קברים הן אלו שנותרו בדרך כלל שלמות.
מנורות השמן בתקופה החשמונאית היו פשוטות מאוד. הקדרים נהגו לקפל פנימה ארבע כנפות חימר, וכך ליצור כלי קיבול לשמן ומקום להנחת פתילה.

במהלך המאות השנייה והשלישית לספירה פינו הטכניקה הידנית והשימוש באובניים לייצור מנורות את מקומם לטובת שיטת היציקה לתבנית.
הקדרים בפרובינציות הרומיות השתמשו כנראה בתבניות רומיות מיובאות.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
מנורות שמן רומיות
מעוטרות באלים
ובסצנות
מהמיתולוגיה
מנורות שמן רומיות
מעוטרות בחיות
מנורות שמן רומיות
מעוטרות בסמלים


בתקופה הרומית אפשר לזהות מגוון רחב של מוטיבים בקישוט המנורות, על פי התרבות שייצרה אותן: דמויות של בני האנוש או של אלים, בעלי חיים מכל סוג, תיאורים מיתולוגיים, תבניות גיאומטריות ופורנוגרפיה.

במאה הרביעית לספירה החלו להופיע על המנורות סמלים נוצריים, יהודיים וערביים. מנורות יהודיות רבות עוטרו במנורת שבעת הקנים, בסגנונות שונים. עד לחורבן בית המקדש השני חל איסור על שימוש במנורה כסמל ועל העתקת המקור, ואלו הותרו ורווחו רק לאחר החורבן. הראשון שעשה שימוש במנורה כסמל היה מתתיהו אנטיגונוס שנלחם באנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס). מתתיהו אנטיגונוס השני, אחרון מלכי בית חשמונאי, שלט על יהודה בשנים 37-40 לפנה"ס. על מטבעותיו רשם בעברית "מתתיהו כהן גדול וראש חבר היהודים" וביוונית 'מלך'. כתובת זו נועדה לבטא התחשבות ברגשות העם היהודי, כאשר כלפי חוץ הוא נחשב למלך ('בסילאוס' ביוונית) וכלפי פנים כיהן בתפקיד כהן גדול ושלט בשותפות עם 'חבר היהודים', היינו הסנהדרין. על אחד המטבעות אפשר לזהות סמלים הלקוחים מעולם המקדש: מנורת שבעת הקנים ושולחן, שהוא אולי שולחן לחם הפנים. המטבעות הופקו מחומר מתכתי זול (נחושת ועופרת), דבר המעיד כנראה על מצב כלכלי רעוע למדי בתקופת מתתיהו אנטיגונוס. במהלך המלחמה באנטיפטרוס, התבצר מתתיהו אנטיגונוס במקדש, הפיק מטבעות מעוטרות במנורת שבעת הקנים וטען באוזני לוחמיו: "עכשיו אתם נלחמים לא בשבילי אלא לקודשי ישראל". חלק מהמנורות נושא חתימה או עיצוב ציורי מוטבע על הבסיס. העיצוב מציין בדרך כלל את שם הקדר שהכין את המנורה או את בעלי הסדנה.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
מנורות מעוטרות
במנורה
מנורות מעוטרות
בסמלים
מנורות מעוטרות
בכלי קודש או
בשער בית המקדש
מנורות מעוטרות
בפירות כגון
תמר, רימון
מנורות שמן
רבות פיות

סובב עם העכבר




בתקופות הרומית הרבו לייצר מנורות שמן מברונזה. לחלקן אף יצקו מעמד מוגבה מברונזה, כדי למקם את מקור האור באופן יעיל ונוח.