בראשית:
Interview with Shlomo Mousaieff
"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור..." . מה זה בראשית ומאיפה או ממה הכל התחיל? אולי השאלה מטעה, אולי הראשית האמיתית אינה תלויה בזמן? ואולי בריאת הזמן הוא בריאת התודעה והיא זו שהתחילה את הכל?
התרבות שלנו , עקב הלחץ המתמיד שלה לספק תשובות ופתרונות, שכחה לחלוטין כי אנו פה כדי לשאול שאלות. ואולי זוהי תחילת הבריאה ותכלית קיומנו? בכל מקרה, אחת הדרכים האפקטיביות ביותר לחוות צמיחה רוחנית היא בשאילת שאלות, כאשר אנו שואלים שאלות ועונים עליהן בכנות מרבית, התשובות שמגיעות ומתחילות לתת לנו אור.
אך התשובה אינה יכולה להיות מוחלטת וסופית, חתומה כמסקנה נוקשה לנצח - מכיוון שמה שנכון לנו היום, לא בטוח שיהיה נכון לנו גם מחר. התשובה היא תחנה בדרך ולא סופה. עצם שאלת השאלות זה הכוח המניע של המציאות הזו. ראוי שהשאלות ישאלו בתמימות רבה. ראשי התיבות של המילה העברית 'תם' הן 'תמיד מתחיל'.


התקופה הניאוליתית:

תחילה נוצר האדם הראשון, שמו היה 'אדם' שמקורו נלקח מאותו שורש לשוני של המילה 'אדמה'. לצידו נוצרה האישה ושמה 'חווה', מאותו שורש של המילה 'חוויה'. מכך ניתן להבין כי נוצרו שתי דמויות ראשוניות ובתוכם נוצק המסר של חוויית האדמה. מה היא בעצם חוויית האדמה?
אולי חוויית האדמה היא הרצון שנחווה את האמת הבסיסית שקיימת בנו במרחב החומרי שבחרנו בו, שנחווה את היצירה האותנטית, הכנה והאמיתית שהיא אנחנו? כך אנו בוראים את ה- DNA החוויתי של תולדות האדם. מי יודע, אולי יפתחו לנו כתוצאה מההתנסות הזו שערי שמים? אולי יכול להיפתח ולהתגלות בפנינו עולם שבו יש כנות ואמת, עולם שבו אין צורך לשקר או לרמות, אלא רק להיות בחוויה של חיים בתוך העולם החומרי בו אנו חיים.

החוויות של אדם וחווה היו מאוד ראשוניות ובתוליות, כל אותם הדברים אשר אנו חווים היום, הם תולדה של ראשית זו . מאותו חיבור לעוצמה הראשונית, ניתן ללמוד רבות על דרך ההתנהלות שלנו ועל הקשיים שאנו עוברים. כשהתנ"ך מפנה אותנו להאמין באלוהים, הוא בעצם מפנה אותנו לאמונה שבתוך עצמנו ולאמונה כי הבריאה המופלאה הזאת אינה חיצונית לנו, היא נמצאת בתוכנו.

בריאת האדם במקרא - היא בריאת התודעה שאנו, בני האדם הביולוגים, בסך הכל ביטוי שלה. השם 'אדם', שניתן לאדם הראשון בסיפור הבריאה, מרמז שבריאת התודעה הביאה לשינוי מהותי ביחס שבין היצורים האנושיים לבין מקור מחייתם, האדמה: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב 7).
בלוח הזמנים המקובל בארכיאולוגיה נהוג לקרוא לזמן בריאת העולם, לפני 5,768 שנים, סוף התקופה הניאוליתית. המהפכה הניאוליתית החלה במזרח הקדום לפני כ-10,000 שנים, ובמהלכה חל מעבר מחברות נוודיות של ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות.
זוהי תקופת מעבר מהאדם הפרהיסטורי לתחילת התרבות האנושית. באוסף מוסיוף מוצגות צלמיות חימר מהתקופה הניאוליתית. ממצאים אלו מחימר לא שרוף הם בני למעלה מ 7,000 שנה.

Gallery
סובב עם העכבר



V  לחץ להרחבה  V

כאמור, הסיפור שאנו מנסים לפרוס כאן אינו תלוי בכרונולוגיה של הזמן, אלא מתאר אבולוציה מנטאלית. אנו נעזרים בכרונולוגיה המקובלת כדי להראות שאין סתירה עמוקה בין התפיסה הדתית לתפיסה מדעית, שכן לשתיהן בסיס משותף והוא ההכרה האנושית והתפתחותה. לתרבות שלנו יש אינטרס מובנה להרחיב את הפער בין התפיסות השונות וליצור ריבוי אסכולות ודעות. פער כזה תומך בעיצוב הדעות השונות ובחיזוקן, שהרי תפיסה, מעצם טבעה, מתעצבת ומתחזקת כאשר היא נוגדת תפיסה אחרת. יש לומר תודה לאותם מלומדים חשובים אשר טרחו במשך דורות להעשיר את עולמנו ולהפיץ דעות ואסכולות מרובות ומגוונות. אך ביושר אנו חייבים להודות שאין הבדל גדול בין האסכולות השונות. זה רק נראה שיש הבדל בין סוציאליזם לקפיטאליזם, או בין יהדות לנצרות. זה רק נדמה כאילו התרבות הסינית שונה מהותית מהתרבות האפריקאית. אך באמת מוח אחד הגה אותם, את כולם. אותה מנטאליות ביטאה אותם והם משקפים רמת תודעה אחת. במקורות העברים לשוויון זה קראו 'עמק השווה'.

ספר בראשית מתחיל ב"בראשית ברא...". המהפכה המקראית מעלה אפשרות מהפכנית של אדם בורא, שהוא על כן אדון על המציאות ואחראי לה. התורה כבר בתחילתה מציבה בראש את פעולת הבריאה, ולא כמו במיתולוגיות האליליות שהעולם מתחיל בים קדמון קיים כבר או מפלצת מיתולוגית נצחית. על פי האמונה האלילית, העולם הוא קדמון ובני האדם נקלעים לתוכו ומתחילים לנהל משא ומתן עם האלים, או עם הכוחות השולטים, על הטבת תנאי חייהם. האדם האלילי הוא ביסודו קורבן של נסיבות, קורבן של מציאות קיימת. ההבדל בין התפיסות הוא תהומי.

החזון והייעוד המקראי הם בלתי נמנעים. ההכרה האנושית תמלא את ייעודה כך או כך, והאדם חופשי לבחור האם ברצונו להיות מודע למתרחש ממילא או לא. עד למהפך המקראי התנהלו חיי האדם – ההכרה האנושית – בציר מעגלי שהתקיים בהרמוניה עם טבע המציאות, ללא צורך וללא סיכוי להתפתחות. אפשר להמשיל זאת לסיפור אדם וחווה שחיו בתוך יער קסום, גן העדן, היער היה נפלא, היו בו עצים לרוב, חיות מכל הסוגים ואוכל בשפע, לאדם וחווה לא חסר דבר . הם היו מרוצים, אך המצב היה סטטי וללא סיכוי להתפתחות.
מתוך כך, עלה צורך פשוט בתנועה כל שהיא - רצון להתפתח, ומעצם רצון זה הגיע הנחש ופיתה את חווה. שלמה אוהב להתבדח ולציין שהנחש ידע למי לפנות. כפועל יוצא של התוויית הכיוון המקראי נברא גם 'הטוב והרע' . עד אז היה הכול פשוט וטוב, ללא כל צורך בהנגדה.
למן הרגע שבו יצר המקרא כיוון התפתחות, יש גורמים 'טובים' התומכים בכיוון זה ויש גורמים 'רעים' הנוגדים אותו, אפשר להסביר את הגורמים ה'טובים' וה'רעים' כך: כשאנו רוצים ליצור דבר מה שעולה ברוחנו אנו נתקלים, בתוך עצמנו, במחשבות התומכות באותו דבר ומנגד את עולות מחשבות המעכבות אותנו מלבצע את כוונתנו. מחשבות אלו מתעוררות בנו באופן אוטומטי בלי כל קשר לנושא הרצון.

אם ניקח לדוגמא אדם בראשיתי, כזה שעדיין לא נלכד בעולם ההפכים של "טוב ורע". עבור אותו אדם תמים הכל עדיין בסדר גמור. הוא מרוצה ממה שיש, כי זה כל מה שהוא מכיר. בשביל אדם כזה כל יום דומה לקודמו. בואו נדמיין לרגע איך ישתנה עולמו מרגע שנציע לו לדוגמא לקדש יום אחד (נניח השביעי). עצם העלאת האפשרות שיום אחד יהיה שונה, מעלה בחייו את האפשרות שאיזה שהוא משהוא בקיום שלו יהיה שונה. עצם ההבנה הזו היא מהפכה עצומה המכניסה את המערכת המנטאלית לרצון לתנועה. ניתן ליחס לתנועה תודעתית זו את כל ההתפתחות של התרבות האנושית: את המלחמות, את כל ההמצאות הגדולות ואת כל הפילוסופיות העמוקות, הכל!

אנו מתרכזים כאן באבולוציה של ההכרה, ולא בתיאור זמן כרונולוגי על-פי התפיסה השגורה. לא ניתן לזהות במראה הזה צמתים של בחירה במובן השכיח. המציאות היא בו-זמנית דטרמיניסטית וגם מאפשרת בחירה. קודם כל אנו בוחרים במציאות בעלת תכונות וגבולות מוגדרים, ומאותו רגע הכל נגזר מבחירה זו – הכל דטרמיניסטי, הכל הוא תולדה והשלכה של טבע המציאות שבחרנו. זו המשמעות המקראית של 'בחירה', ויש בה פעולת בריאה ונטילת אחריות על המציאות. איננו 'קורבנות' אלא אדונים, בוראים של מציאות.

המהפכה המנטאלית שהנחיל המקרא היא כה משמעותית עד כי היום, כמעט 6,000 שנה מאז בריאת המציאות הזו, לא הצליח האדם לעכל את מלוא השלכותיה, והוא משחק עם אלוהים במחבואים, ממש כמו בתיאור המקראי שבו אלוהים שואל את האדם "אייכה?!". אך אלוהים נמצא בתוכנו, ולכן אין אנו יכולים להסתתר מפנינו זמן רב.

ייתכן אפוא שאנו חיים במסגרת מציאות ברת חלוף. כיוון שתפיסתנו נטועה עדיין עמוק בתוך האלילות, קשה לנו מאוד לעכל אפשרות שהעולם הוא ארעי, אך ייתכן שטווח חייה המדויק של המציאות הנוכחית הוא 7,000 שנה – בדיוק כפי שחזו הנביאים. כמו שחיי אדם מוגבלים ע"י המוות, כך גם העולם יבוא אל קיצו. קשה כמובן להוכיח מחשבה כזו, וכי על מה נתבסס? על ניסיון? על ספר כלשהו?
אך עם זאת, כיצד ייתכן שרעיון אחרית הימים והגאולה נטוע כה עמוק בתודעתנו? יש להניח שבמהלך תקופת חייה עוברת ההכרה אבולוציה ידועה מראש שאינה ניתנת לשינוי. ייתכן שסוף האבולוציה הוא מודעות עצמית, הכרה מלאה באדנות (מלשון 'אדון') על המציאות, אחריות ומעבר טוטאלי וקולקטיבי למציאות אחרת. יתכן כי המוות שנחווה בסוף המציאות זו, הוא מוות נעים, רצוי וטוב. רק כשנגיע לשם, אם זה אכן יקרה אי פעם, נוכל לדעת בוודאות. בינתיים ביכולתנו להשתעשע בהעלאת השערות.

שלמה תמהה מאיפה צמחה האשליה שבכלל ניתן להוכיח איזה שהוא משהוא. אנחנו בכלל לא במצב שבו יש ידיעה וודאית. הספק ואי הוודאות, הם חלק אינטגראלי של המציאות הזו ושל מצבנו ההתפתחותי. עצם זה שדבר או נושא זקוקים בכלל להוכחה, זה שלעצמו הוכחה לכך שאנו במישור התייחסות שאין בו אמונה תמימה וודאות מוחלטת ולא נותר אלא לשער השערות. בהנחת היסוד שבכלל שאדם יכול להוכיח רעיון כלשהו, יש יוהרה רבה.

לחץ לסגירה

חקלאות:

החקלאות העניקה לבני האדם שליטה רבה על אספקת המזון שלהם, אך דרשה ישיבת קבע ועודדה התפתחות של קבוצות אנושיות רחבות יותר. בזכות המעבר לחברה נייחת, יכלו בני האדם לאגור מזון לתקופות קשות ולסחור בעודפים. הודות להבטחת המזון ולפיתוח הסחר, יכלו האוכלוסיות לצמוח, להפוך למגוונות יותר ולהתחלק ליצרני מזון ולבעלי מלאכה. מורכבות חברתית זו חייבה ארגון כלשהו, דוגמת הדת, כדי לתפקד ביעילות.

נדמה שהתפתחות החקלאות הייתה השינוי המשמעותי ביותר בתקופה הניאוליתית. וזהו אכן שינוי גדול לכל המין האנושי ולאורח חייו, שינוי שלא היה אפשרי בלא אמונה דתית. איננו יכולים להוכיח מה קדם למה – האמונה למהפכה החקלאית או להפך – וגם אין לכך חשיבות עקרונית. עם זאת, ייתכן שהאמונה קודמת לכול, שהרי אין לתאר את האדם בלא האמונה, שהיא יסוד ראשוני בקיום האנושי.
האמונה, לא חשוב במה, היא אולי הדבק של תמונת המציאות שלנו וחומר הגלם שלה. גם מי שטוען שאינו מאמין במשהו מאמין שאינו מאמין. אדם יוצר אמונה בעצמו ומאמין לעצמו, וזוהי אבן היסוד של מציאותו.




אמונה:

צלמית יתד כמו זו שבתמונה הייתה יכולה לבטא את אמונתו של האדם הראשון.
כאשר תוקעים יתד זו בקרקע, כל מהותה היא פָנים הנשואות לשמים ומביעות אמונה באופן הבסיסי ביותר.
על פי המדרש, באמונתו של האדם הראשון היה גוון מונותיאיסטי, מעין אמונה באל יחיד.
באוסף מוסיוף שני ממצאים מהתקופה המדגמים את אלילות הקדומה ביותר.



אם היתד היא השתקפות של האדם המתבונן באינסופיות של השמיים ושל הבריאה וסוגד ליופיים, הרי צלמית העיניים מגלמת ישות המתבוננת באדם – שומרת ומגינה עליו, מחד גיסא, אך בודקת אותו ומענישה אותו על חטאיו, מאידך גיסא.
ההשתאות לנוכח השמיים האינסופיים, לנוכח פלאי הטבע ולנוכח האדם התגלגלה והתפתחה לכדי אמונה באל – אמונה בכוח עליון השומע ובוחן את מעשיו של כל אדם ומגן עליו.




באוסף מוסיוף ממצאים נוספים הממחישים את האלילות הקדומה של בני התקופה, את האמונה הראשונית ביותר מלפני אלפי שנה.








טכנולוגיה:

תחילתה של המהפכה הטכנולוגית בתקופה הניאוליתית. החברות החקלאיות הראשונות היו משופעות בהמצאות. החקלאים הניאוליתיים היו מיומנים מאוד, ומיומנותם התבטאה בייצור כלי אבן, קישוטים, חרוזים ופסלים. האדם הניאוליתי ייצר מגוון של כלים שהיו נחוצים לגידול תבואה, לקציר ולעיבוד התנובה, כגון: להבי מגלים, אבני רחיים וכלי חרס לייצור מזון ולעיבודו. השימוש בחימר, אף הוא מוצר מן האדמה, היה כשלעצמו מהפכה.

הניסיונות הראשונים של האדם ליצור בחימר החלו מעבודה בבוץ, ורק מאוחר יותר, כאשר השתלט על האש, שרף האדם את כלי החרס והקנה להם עמידות רבה יותר. כל זה התרחש באנושות כנראה באופן סימולטאני, ואם המחקר הארכיאולוגי אינו תומך בהשערה זו, ייתכן שהסיבה היא שלא בכל התרבויות נתגלו ממצאים שיעידו על כך.
אם אכן ההכרה האנושית היא אחת, אך טבעי הדבר שהיא תתפתח כמקשה אחת, יחד. שברי חרס הנמצאים באתרים ארכיאולוגיים מהתקופה מסייעים בתיארוּך האתר על-פי עיצוב הכלי, עיטוריו וסגנונו. בארץ ישראל ובסביבותיה נמצאו כלי חרס מהתקופה הניאוליתית (האלף השמינית לפנה"ס) והלאה.
הכלים האופייניים לתקופה זו הם כהים, בגלל הרכב החימר ואופן שרפתו. רק כשלושת אלפים שנה מאוחר יותר, בתקופת הנחושת, החל השימוש באבניים.

V  לחץ להרחבה  V

התפתחות ההכרה הובילה גם להתפתחות טכנולוגית. היום אנו מצויים בעידן של שיכרון טכנולוגי, ומשלים את עצמנו שהצעצועים שבהם אנו מרבים להשתמש הם סימן להתפתחות תודעתית. אך אין הדבר כך. ייתכן שהתיאור הבא מדויק יותר: קיימת התפתחות הכרתית, והצעצועים האלקטרוניים אינם אלא סימפטום קטן ובלתי משמעותי שלה.

תחילת יצירתם של כלים מתוחכמים היא בבחינת ניסיון של האדם להתעלות באמצעות טכנולוגיה. האדם רצה להתחרות באלוהים; הוא רצה גם כן ליצור אומנות, ליצור דמויות. והוא אכן יצר את מה שהיה קרוב אליו ביותר – פסלונים בדמות אישה.
בפסלונים מהתקופה מופיעות נשים עם ראש קטן. שלמה טוען בהומור שייתכן שהגבר הניאוליתי פחד מתחרות, ורצה שהאישה תישאר תמיד קטנה, ענוגה ופסיבית.

לחץ לסגירה


ארגון חברתי:

בתקופה הניאוליתית חיי החברה סבבו סביב המשפחה המורחבת – חמולות קטנות שטיפחו חיי שותפות – פסלונים מראשית תקופת הברונזה ביטאו את חדוות היַחַד הראשונית של בני התקופה: ריקוד, שותפות, חיבוק וקישוט.
המבנה המשפחתי קדום מאוד ושורשי. כבר בסיפור הבריאה מודגש הקשר החזק והמחייב בין אדם לחווה: "...ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
אם נתייחס אל המציאות כאל מבנה מנטאלי פרי בריאתנו, אז מוסד הנישואין והזוגיות הם מעמודי התווך של אותה מציאות.
התפוררות מוסד המשפחה בימינו מהווה תקדים הכרתי-היסטורי, וייתכן שהוא מצביע על התערערות כללית של המציאות, ועל שינוי אפשרי העומד בפתח.



V  לחץ להרחבה  V

בתקופה הניאוליתית בני האדם החלו גם לפתח שיטות יעילות לארגון ולשיתוף פעולה חברתי. בחפירות במרכז אירופה נחשפו שוחות מעגליות גדולות המתוארכות לסביבות שנת 4700 לפנה"ס.
מתקופה מאוחרת יותר נמצאו תלי קבורה ומבנים גדולים, כגון סטונאג' (Stonedge) באנגליה. הקמת מבנים אלו דרשה ארגון חברתי והשקעת זמן עבודה רב, ויש בהם כדי לרמז שבתקופה זו היו אנשים בעלי השפעה שארגנו את העבודה והוציאו אותה אל הפועל.
אלו היו היסודות של המבנה החברתי ההיררכי, ומכאן והלאה הלכה והעמיקה תפיסת הסמכות עד לממלכתיות ולמלוכה. האדם החל ללמוד למקד אנרגיה ותשומת לב באדם מרכזי אחד במטרה לקדם ארגון שלם, וזוהי למעשה תחילת צמיחתה של שכבת מנהיגים.

לחץ לסגירה


האם הגדולה:

בחברות מהתקופה הניאוליתית שנשענו בעיקר על חקלאות לצורך אספקת מזון, גדלה מאוד הרגישות לעונות שחונות. חברות של לקטים-ציידים מהתקופה הפרה- היסטורית היו כמעט חסינות מפני מחסור דרמטי במשקעים, ובעונות שחונות הם פשוט נדדו לאזורי מחייה אחרים. האדם הניאוליתי החל לסגוד לאלת הפריון – האם הגדולה – שהייתה אחראית לפריון הנשים כמו גם לפריון האדמה. למעשה, הפריון היה ציר האמונה. פסלונים בצורת אישה מדושנת, בעלת שדיים שופעות ובטן גדולה, שימשו סמלי פריון. בשפות רבות המילה 'אמא' מתחילה בהברה אֵם או אוֹם, הברה ראשונית היוצאת מן הלב. שיר עם הודי עתיק שנהוג לשיר לפני המוות מתאר זאת יפה: "אם העולם נמצאת בי. אני הולך אל אמא אדמה". באוסף מוסיוף ממצאים המדגמים גרסאות שונות של האם הגדולה. 

Gallery
סובב עם העכבר

V  לחץ להרחבה  V

יש אנתרופולוגים הטוענים שהחברה בתקופה זו הייתה מטריארכאלית, כלומר חברה שבה לנשיות יש תפקיד דומיננטי. יכולתה של האישה להרות וללדת נתפסה אז כמסתורית ומקודשת, וכל אישה נחשבה להתגלמות של האלה-האם הגדולה. האם הגדולה מסמלת את מחזור החיים הפורה שבטבע, אשר נולד, צומח, מניב פירות, מתייבש וקמל, אך לבסוף מתחדש. וכך גם האלה – היא מתחילה את דרכה כעלמה, מגיעה לשיאה כאם, ממשיכה אל הזקנה וחוזרת להיות עלמה צעירה. האלה הנקבית תמיד שלטה, גם בימינו,  שלמה טוען ששליטת הגבר מודרנית אינה אלא מראית עין. בפועל, ייתכן שהמנטאליות השולטת בעולם היא מנטאליות נשית-פגאנית, ולכן גם הראִייה של נשים ריאלית יותר מזו של גברים, שכן היא מחוברת יותר למציאות הממשית, היום-יומית. הגבר מטבעו שקוע בדמיונות אידיאיים על אפשרויות עתידיות דמיוניות, בעוד שהאישה היא מעשית ותכליתית ומקבלת את תמונת המציאות בשלמות רבה יותר.

לחץ לסגירה



קין והבל:

המהפכה החקלאית יצרה שתי חברות אנושיות – רועים נודדים וחקלאים – הנמצאות בקונפליקט מתמיד. שורש הקונפליקט מתואר בסיפור המקראי על קין והבל. קין, בהיותו עובד אדמה, הוא אבי כל קניין. חווה אומרת עליו: "קניתי איש את ה'." (בראשית ד').
קין החקלאי, מעצם טבעו, חייב לנכס לעצמו קרקע, בעוד שהרועה נע ונד אחר כרי מרעה לצאנו, והכול בעיניו הבל ובר-חלוף. תפיסת הקניין של קין היא נקודת ציון בהתפתחות ההכרה. האפשרות של ההכרה לנכס לעצמה דבר-מה היא מהפכה עצומה, שממנה צמח האגו.

מה שאנו מכנים אישיות הוא ברובו אותם דברים שהאגו מנכס לעצמו ורואה אותם כשייכים לו, ובכלל זה חפצים, דעות ורעיונות. אלו הדברים שמייצרים זהות. הקנאה של קין בהבל אינה פרסונלית. מדובר בקנאה הראשונה בתולדות ההכרה, שהיא התפתחות לוגית ישירה מתפיסת הקניין, ומהווה את אחד מעמודי התווך של האישיות. זו דוגמא קלאסית על איך ההכרה האנושית מוכרעת ע"י חוקי האבולוציה - כל שלב הוא חוליה בהשתלשלות בלתי נמנעת שמובילה לחוליה הבאה וכן הלאה לחוליה הבאה אחריה, עד סוף הימים, סוף הזמן.  האל העברי "שעה" למנחתו של הבל, אשר באה ממקום מנטאלי חופשי ותמים יותר, נקייה מאגו, מאחזקות ומתפיסת בעלות. העדפה אלוהית זו ממשיכה כחוט השני לאורך המקרא כולו, ולכן האבות, משה ורבים מנביאי ישראל היו רועי צאן.

V  לחץ להרחבה  V

בהמשך ספר בראשית מצוין: "יובל הוא אבי כל תופס כנור ועוגב" (בראשית ד). זוהי לידתה של המוזיקה, שאף היא ביטוי למהפכה מנטאלית עצומה – לידתו של אופן ביטוי חדש ורב עוצמה. בשנות ה-60 המפורסמות של המאה ה-20 היה אפשר לחוות את עוצמתו של מדיום זה. אפשר לומר כי כל אותן נקודות ציון באבולוציה של ההכרה האנושית הן העיקר מאחורי הסיפור המקראי, והתנ"ך אוסף אותן ומספר עליהן בדרך שתמחיש את הסדר ואת מפת האבולוציה, את המפה של ההתפתחות הבלתי נמנעת של הכל.

לחץ לסגירה

המקרא נתן משמעות חדשה לחלוטין לקיום האנושי: העולם נברא מתוך רצון אלוהי, מתוך אבולוציה כוללת לא מתוך שרירות אלילית, לחיים האנושיים יש מטרה רוחנית, והאדם נתבע לנהל את חייו תחת אילוצים מוסריים. בניגוד ל"כל דאלים גבר" של העולם האלילי. על פי התנ"ך צדיק הוא יסוד עולם. אם נמשיך קו מחשבה זה, יש מקום לשער שתקופת נוח והמבול סיימה, פחות או יותר, את התקופה הניאוליתית, ופתחה עידן חדש. פסלון האבן שבתמונה נמצא עם עוד ממצאים ליד הר אררט באסיה הקטנה. לדעת שלמה הדמויות המפוסלות הן שם, חם ויפת, בניו של נוח.