Interview with Shlomo Mousaieff
בין המאה ה-3 ל-7 לספירה חל מהפך דרמטי בתולדות התרבות האנושית. ההתפשטות המהירה של הנצרות באגן הים התיכון, ולאחריה של האסלאם, גרמה להיעלמות כמעט מוחלטת, תוך מספר דורות, של כל הסמלים האליליים ממרכזי התרבות ולהחלפתם בסימבולים נוצריים ומוסלמיים מונותיאיסטיים.

לא מדובר בשינוי קוסמטי אלא בשינוי עמוק בַיחס לאלוהות ולמציאות – שינוי שגם אם אינו מהפך טוטאלי הוא בהחלט נקודת ציון משמעותית מבחינה אבולוציונית. נראה שהתודעה האנושית הייתה בשלה באותה עת לשינוי, ותפיסת העולם האלילית הקלאסית מיצתה עצמה, הגם שכל הדתות המונותיאיסטיות (כולל היהדות) המשיכו לשמור על סממנים ומנהגים אליליים. הדיון בשאלות האם ישו היה משיח והאם מוחמד היה נביא הוא ויכוח סרק, אשר גרר את האנושות ל- 2000 שנים של שפיכות דמים. ישו הוא משיח, כי הוא נחרט בזיכרון הקולקטיבי כמוביל שינוי, אך בו זמנית הוא גם אינו משיח, כי לא הביא אתו את הגאולה הסופית והטוטאלית. התשובה היא אפוא כן ולא, וזו גם התשובה לרוב הוויכוחים המייגעים והעקובים מדם בעולמנו. גישה מעין זו, המאחדת ניגודים, נושאת את ניחוח אחרית הימים.



V  לחץ להרחבה  V

כדי להפנים באמת את מהות השינויים המתחוללים בהכרה האנושית במהלך הדורות, יש צורך בשינוי כל עולם המושגים. יש להתעלות מעל המבט הסימפטומאטי והפלגני אשר מדגיש את ישו, מוחמד או משה כפרסונות, ולהבין שהם היו כלי בידי השינוי, ולא מחוללי השינוי. ההכרה האנושית מייחסת לפרסונות שונות כוח להוביל שינוי, אך השינוי הוא בלתי נמנע.
אדם מודע לא יכול לחולל שינוי כזה מכוח מודעותו בלבד; הוא יכול רק להיות עֵד לשינוי המתחולל מאליו. בפועל, אין במציאות שלנו באמת אדם מואר ונעלה המתפתח לפני חבריו ומורה להם את הדרך כדי שיתפתחו בעקבותיו. ההתפתחויות המשמעותיות קורות לאנושות כולה או לאף אחד, והן מתרחשות אך ורק כאשר הזמן בָּשל לכך. באותה מידה אין 'עם נבחר' במובן היותו חשוב מאחרים. ההכרה האנושית נעה כאחת, כמו להקת דגים גדולה, ובתנועה זו יש לכל פרט ולכל עם תפקיד. ואף שקיימים הבדלים, ולעתים הבדלים גדולים, בין התפקידים, אין תפקיד אחד נעלה וחשוב מן האחר, בדיוק כפי שבגוף האדם אין איבר אחד חשוב מרעהו.לשינוי יחס זה למציאות יש השלכות על מערכות חיים רבות. כל מה שאנו נוהגים לכנות יחסים נשען על זהויות מעין אלו. כאשר אדם מתאהב בזולתו ושם דגש מיוחד עליו כפרסונה, הוא מפעיל אותו מכניזם הגורם לו לנהות אחר ישו או אחר גורו אחר.

לחץ לסגירה

תלמוד:

בתקופה זו עוצב ונחתם התלמוד היהודי, ובכך הסתיים תהליך ארוך של יצירת קבצי הדינים וההלכות הכלולים בו. סדרי התפילה התגבשו, והזהות היהודית החלה ללבוש את הצורה המוכרת לנו היום. התלמוד הבבלי הכתוב בארמית הפך בהדרגה למרכז כובד האמונה, והעביר בכך את הדגש מהמעשה לתיאוריה – מקיום המצוות כלשונן לעולם הספר. התלמוד וההלכה פיתחו בתלמידי החכמים את החשיבה המפולפלת וה"איפכא מסתברא" תוך הוספת מנהגים ומצוות. מגמה זו הלכה והעמיקה, עד שהיום יהודי מתגאה בעיקר בארון הספרים שלו ובבקיאותו בו. המצאת הדפוס במאה ה- 15 הייתה גורם מאיץ למגמה זו.

התלמוד (הידוע גם בשם הארמי 'גמרא') הוא חיבור קולקטיבי המסכם את הגותם ההלכתית של האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (המאה ה-2). שני מרכזי התורה שפעלו בזמן חיבור התלמוד, ארץ ישראל ובבל (עיראק של ימינו), הצמיחו שני תלמודים – תלמוד בבלי שנוצר בישיבות בבל ותלמוד ירושלמי, פרי הגותם של חכמי ארץ ישראל שנכתב בעיקר בטבריה. אף ששני התלמודים מבוססים על אותה משנה ונוצרו במרכזים שקיימו ביניהם קשרים, הם שונים בשפתם, בהיקפם, בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות. מאחר שהתפיסה התלמודית היא גלותית ביסודה, התלמוד הבבלי הוא הנפוץ והמקובל היום גם בארץ ישראל. באוסף מוסיוף ממצאים מתקופת התלמוד הזורים אור על אורך החיים בארץ בקהילה היהודית.


מנורות שמן:

על מנורות השמן מהתקופה ניתן לזהות מגוון רחב של מוטיבים קישוטיים, על פי התרבות שייצרה אותן: דמויות של בני אנוש או אלים, בעלי חיים, קטעים מיתולוגיים, תבניות גיאומטריות, ובמאה הרביעית לספירה – סמלים נוצריים, יהודיים וערביים.


Galleries
בחר בגלרית הממצאים
מנורות מעוטרות
בצלב או
בסמלים אחרים
מנורות מעוטרות
בדמות ישו
או קדוש נוצרי
מנורות מעוטרות
בכתובות
מנורות רבות פיות

זכוכית:

הזכוכית נקראה בלשון חז"ל גם 'סכוכית' (תוספתא, מסכת שבת), מאחר שסוכין בה, כלומר רואים דרכה. במשנה, הזכוכית נקראה גם אספקלריה שפירושה בארמית מראָה.
בתקופת בית שני ובתקופת התלמוד שימשה הזכוכית בקודש: "עבדי בהו רבנן הכירא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים". חכמי הדור פסקו שזכוכית שקופה אינה תופסת טומאה, ופסיקתם הקנתה לכלי הזכוכית חשיבות מרובה בשמירה על טוהר הפולחן ועל טוהר המקדש. הכלים הקדומים שהיו רק מצופים זכוכית היו תופסים טומאה: "כלי מתכות, פשוטיהן ומקבליהן טמאין; נשברו – טהרו; חזר ועשה מהן כלים – חזרו לטומאתן ישנה" (כלים פ"יא מ"א). ואילו גבי כלי זכוכית תנו: "כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין; נשברו – טהרו; חזר ועשה מהן כלים – מקבלין טומאה מכאן ולהבא". לבסוף גזרו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים טומאה גם על כלי זכוכית (שבת י"ד). כלי הזכוכית היהודיים של התקופה מעוטרים בעיקר במוטיבים כגון: מנורת שבעת הקנים, שופר, אתרוג, לולב ומחתה (מעין יעה ששימש בפולחן היהודי לאיסוף קטורת).

 

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
כדי זכוכית כלי זכוכית תליוני מנורה


מצב היהודים בארץ לאחר כישלון מרד בר-כוכבא היה קשה, שכן הכיבוש הרומי היה אכזרי, ועל היהודים הוטל מס כבד. בנוסף לכך, הם גורשו מירושלים ואיבדו את עצמאותם הדתית. הרומים, בכוחם הצבאי האדיר, מחצו ללא רחם את הקנאים היהודים והגלו רבים מבני העם לרומא. לאחר המרד, כחלק מהדיכוי, נאסר על היהודים לשאת סמלים, כגון המנורה, ואמני הזכוכית, כדי להסוות את זהותם הדתית, הרבו לעטר את יצירותיהם במנורות בעלות מספר שונה של קנים או בסמל מנורה המוסווה בתוך צורת ענף או עלה.


קערות השבעה:

קערות השבעה נשאו כתובות בארמית, שנועדו להשביע את המלאכים ואת השדים שלא להזיק, למנוע מחלות ולסייע לאדם להשיג את מבוקשו. במקרים מועטים נועדו ההשבעות להמיט על מישהו כליה, אסון או חולי. היהודים, כמו כל עם אחר בעת העתיקה, עסקו בהשבעות, ובהיותם כנראה מומחים בתחום זה, כתבו קערות השבעה גם בשביל לא יהודים. רוב הקערות שמקורן בבבל כתובות בארמית-יהודית, דהיינו ארמית באותיות עבריות, והן מכילות חומר יהודי מובהק: ציטוטים מן התנ"ך ולעתים אף מן המשנה ומסידור התפילה. שמות הלקוחות שהזמינו קערות אלו הם לרוב שמות פרסיים, ואף שליהודים בכל הדורות היו גם שמות לא-יהודיים, נראה שריבוי השמות הזרים מעיד שמדובר כנראה באוכלוסייה פגאנית אשר פנתה אל המומחים היהודיים כדי לקבל מהם נוסח של השבעה. הקערות כתובות בכמה צורות של ארמית: ארמית יהודית, סורית, מנדעית (שפתה של כת דתית קטנה על גבול אירן-עיראק) ופהלווית. בסגנון הכתיבה ניכרת המשכיות למן המאות ה- 5 וה- 6 לספירה עד למאות ה- 11 וה- 12 , ולמעשה כמעט עד ימינו, ונוסחות אחדות המופיעות על קמיעות עתיקות נמצאות בשימוש גם היום.

V  לחץ להרחבה  V

מקערות ההשבעה אפשר ללמוד על העולם הדתי של תקופת התלמוד, אשר צירף יחדיו יסודות מדתות שונות. קיימים בו שרידים מן הדת הבבלית הקדומה, אלמנטים מן הדת הזורואסטרית ויסודות רבים מן הדת העממית הבבלית בת התקופה. מסוף תקופת בית שני ניכרות השפעות זורואסטריות על היהדות בתחומים של תורת אחרית הימים ושל תפיסת המשיח. גם תורת המלאכים והשדים – ישויות רוחניות בלתי נראות לעין – המופיעה ביהדות בתקופה זו מושפעת מהתפישות הפרסיות, ואלו באות לידי ביטוי גם בכתבי כת מגילות ים המלח.הספרות הזורואסטרית מן התקופה הסאסאנית מקבילה כרונולוגית ועניינית לתקופה שבה נערך התלמוד הבבלי, ואפשר למצוא דמיון רב בינה ובין הספרות היהודית. כך, למשל, ספרות ההיכלות מכילה חזיונות המתארים אנשי סגולה בעולמות עליונים, וייתכן שנוצרה בעקבות מגע עם ספרות פרסית מן התקופה הסאסאנית.

לחץ לסגירה

צוער:

צוער היא עיר מקראית, העיר היחידה מבין ערי סדום שניצלה מן החורבן. מיקומה המשוער הוא קילומטרים אחדים מדרום-מערב לעיירה הירדנית א-סאפי. ספר בראשית מתאר את צוער כעיר גבול בתחומו של לוט: "וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה', אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית יג 10). יחד עם שאר מלכי כיכר סדום, יוצא מלך צוער למלחמה נגד כְּדָרְלָעֹמֶר, אשר שיעבד את צוער במשך 14 שנה.

העיר צוער מופיעה במפת מידבא אשר צוירה בתקופה הביזאנטית בארץ ישראל. במפה מופיעה הכתובת: "בלע היא צער עתה צערה" המבוססת על פסוק מקראי. צוער מתוארת במפה כעיירה מוקפת חומה ומגדלים שסביבה חמישה עצי דקל ובה שתי כנסיות עם גג אדום. העיר שימשה מרכז מנהלי ומושב לבישוף והשתבחה בפירות ובצמחי בושם. במאה הרביעית והחמישית לספירה הייתה בצוער קהילה יהודית, ומאחר שעל היהודים נאסרה הגישה לירושלים, הפכה צוער לאתר עלייה לרגל. בעיר נתגלו כתריסר מצבות יהודיות עם כתובות בארמית וביוונית.

סובב עם העכבר

נצרות:

בסוף תקופת בית שני התפתחה ביישוב היהודי כת של חסידי ישו שלא לקחה חלק במרידות. באותה עת פרחו גם כתות יהודיות רבות, ובהן: הצדוקים, הפרושים, האיסיים ועוד. היהודים-הנוצרים האמינו שישו הוא המשיח היהודי. ישו, ובעקבותיו תלמידיו הראשונים, ראו עצמם כיהודים לכל דבר, וכך אכן התייחסו אליהם, למרות ההסתייגות שעוררו בציבור היהודי הרחב. עד סוף המאה הראשונה לספירה היה לנוצרים ברור שהם כת יהודית. הבישוף הראשון של רומא, קלמונט, הצהיר פומבית שהוא מקבל עליו אך ורק את תורת ישראל כמסמך דתי ומספר אמירות מפורסמות של המשיח ישו. הברית החדשה החלה להתעצב רק בסביבות 135 אחרי הספירה. באוסף הזכוכית הביזאנטית של שלמה מוסיוף יש ביטוי ליהדותם של הנוצרים הראשונים. בכלי זכוכית רבים יש סמלים נוצריים, כגון צלב, ולצדם סמלים יהודיים מובהקים, כגון המנורה.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
כלי זכוכית כדי זכוכית כוסות וגביעים בקבוקים מעוטרים


בעת הזו הרבו היהודים, וכמוהם גם היהודים-הנוצרים להתגעגע לבית המקדש בירושלים, סמל לעצמאות דתית. הם עיטרו כלי זכוכית במוטיבים המזוהים עם המקדש, ובהם מוטיב המנורה התלויה – סמל ידוע לבתי כנסת ולכנסיות, אשר הופיע גם על גבי פסיפסים וממצאים ארכיאולוגיים אחרים מהתקופה הביזאנטית ומתקופות קודמות.





V  לחץ להרחבה  V

האיבה המתמשכת בין היהודים לנוצרים מסתירה את העובדה שישו ראה עצמו כיהודי נאמן עד יומו האחרון. הוא שאב את השראתו מגדולי הרבנים בני זמנו, ובייחוד מהלל הזקן אשר הקפיד במצוות שבין אדם לחברו וראה בהן את עמוד התווך של האמונה היהודית. הנוצרים הראשונים בלטו במעשי הצדקה והחסד ובאהבת האדם שלהם, וגילו רגישות חברתית רבה כלפי העניים והסובלים. היו ביניהם  שהעריצו את העוני וחילקו את כל רכושם לאחרים.

בעיני מאמיניו, היה ישו ממשיך דרכם של נביאי ישראל. הוא לא דגל בפרישה מן היהדות, אלא הטיף לקיום התורה. ישו ראה בממסד הדתי גוף מאובן, הכופר בעיקרי האמונה וזקוק לתיקון. טענתו של הנוצרי הראשון הייתה, שהממסד הרבני אומר את הדברים הנכונים, אך אינו מקיימם בעצמו. כל חייו תהה שלמה, הכיצד זה יתכן שאדם אומר משהו ועושה רושם שהוא גם הבין אותו, אך פועל בדיוק ההפך. ישו, לדוגמא, האשים את הכהנה באי נאמנות לדבריהם, אבל חטא בדיוק באותו חטא, בדיוק כמו שכתוב בפרקי אבות "הפוסל במומו פוסל". ישו בז למציאות החומרית, בזכות זה הלך על המים וריפא חולים, אך בגלל שבז לחוקי המציאות, הביא לעולם את הדת האלימה ביותר. כך אפשר לראות שוב כיצד המציאות מאזנת את עצמה לקראת התפתחות בקצב מאוד מדוייק ואולי קבוע מראש. נניח לרגע שישו כן היה מדייק ולא בז למציאות החומרית, והמאמינים כן היו מקבלים את אמונתו הטהורה במלא, אפשר להניח שהעולם היה מגיע לגאולה בטרם עת. ישו טמן את זרע האהבה באופן מילולי חדשני ומהפכני. עד היום התרבות האנושית מעכלת ומעבדת את מושג האהבה ומתנסה בתחום היחסים. מתי שהוא בעתיד, האנושות אולי תגיע לבשלות התהליך ולגאולה.

יש לנו, בני האדם, נטיה לכתור לקדושים וצדיקים הילה ולהתייחס להם כאילו הם לא כפופים לחוקי המציאות הזו. כך אנו בונים אשליות כאילו יש במציאות הזו ישו או צדיק או מלך שהם מחוץ למתמטיקה המקראית. אך במבט העברי, בלתי אפשרי לחלוטין שיחיה עמנו אדם שאינו חלק מהמתמטיקה ושאינו כפוף לחוקי המציאות שבה בחרנו באופן קולקטיבי. המקרא מעולם לא הכתיר אף מלך ואף נביא לרמת קדוש. אפילו משה, גדול נביאי ישראל, אינו מוצג כצדיק. כל נושא קברי הצדיקים והצדיקות, הודבקו ליהדות בשלב מאוחר יותר, בגולה, תחת השפעתם של אמונות זרות.

גישתו הדתית של ישו הייתה א-פוליטית. הוא הבין שההתכוונות ומצבו התודעתי של המאמין הם העיקר, ולא שייכותו האתנית או הדתית. אין בגישה זו כל סטייה מתורת ישראל; נהפוך הוא – זוהי מהותה. אולם כאשר הממסד הדתי השתלט על מרחב האמונה, נשכח פרט חשוב זה, והדת הפכה לפוליטית. למרבה האירוניה, הפכה תוך זמן קצר גם דתו של ישו לפוליטית ולאלימה.

ישו טעה במקום שטעו בו גם רבים מהמשיחים שבאו בעקבותיו. הם לא אהבו וכיבדו את המציאות כפי שהיא. ישו הבין את המסר המהפכני של התנ"ך, ובצדק נלחם בשחיתות הדתית וקרא לתשובה דתית רחבת היקף ולאהבת הזולת. אך ישו בז לעולם החומר וקרא להתנזר ממנו. התורה היא תורת חיים ואינה מעודדת פרישה מהמציאות, אלא קבלתה כפי שהיא. התנגדותו של ישו למציאות גרמה בדיעבד לכך שיורשיו הרוחניים ייסדו את הדת האלימה ביותר בתולדות האדם.

משיחים ומהפכנים רבים שחיו בתקופות מאוחרות יותר וקלטו את המיוחדות שבתנ"ך, כגון יעקב פרנק, משכו את המאמינים לכיוון פרברטי, ובכך היה נעוץ כישלונם. הטעות הגדולה של משיחי השקר הייתה זלזול במציאות, זלזול בחיי היום יום. התנ"ך מקדש את הקיים, מקדש את המציאות ומקדש את היום-יום, הגם שמציאות זו מעוותת – בבתי משפט אין צדק, בבתי חולים אין בריאות, ובבתי ספר אין לימוד. אך עם זאת, זוהי המציאות, וראוי לאהוב אותה, שכן מה שיש הוא הראוי ביותר, מה שקיים הוא הדבר האמיתי, וכל השאר אינו אלא דמיונות. יש להיכנס לתוך המציאות ולחיות בה, כי היא האדם. המקרא אינו מעודד התנזרות והתכחשות למציאות ולטבע האדם, שכן אין בכך כל תועלת. הנצרות לא הייתה מציאותית, ולכן הביאה לעולם אלימות רבה. הקומוניזם לא היה מציאותי כאשר לא לקח בחשבון את טבע האדם, ולכן הביא אלימות לעולם. הפילוסופיה היוונית לא הייתה מציאותית, כי לא קידשה את המציאות. האתונאים, בשיא פריחתם, סלדו ממלחמות, הבינו עד כמה הן מיותרות ולכן סירבו להילחם וכך נכחדו מהעולם. האתונאים הקדמונים אומנם צדקו, אך לא קידשו את המציאות ולא השכילו להבין שמלחמה היא חלק אינטגראלי מרמת התודעה של האדם בזמנם.

מתוך הבנה שהאגו הוא המכשול העוצר את האדם מפני ההארה, שאפו בדתות רבות לבטל את האגו. העבריות אינה רואה בזה טעם, כי גם זה שרוצה לבטל את האגו, הוא אגו בעצמו. מעבר לכך האגו, האדם, המציאות, העולם הכל זו מיקשה אחת. זה עניין טוטאלי ואין אפשרות למגר חלק אחד ולהשאיר את היתר. ניתן לפרקי זמן קצרים, באופן אקראי, לחוות מצב של מעין העדר אגו ומזה ניזונות דתות רבות, אך לבטלו לחלוטין לא ניתן, כי ביטולו, הוא ביטול העולם.

 

לחץ לסגירה


המפנה ביחס היהודים לקהילת היהודים-הנוצרים חל בעקבות פעילותו של פאולוס מטרסוס (שאול הטרסי), שהפך את הנצרות מאמונה של כת יהודית לדת חדשה לחלוטין. פאולוס הטיף לביטול המצוות ולאמונה בישו, לא רק כמשיח אלא גם כבנו של אלוהים – הכרזה שיש בה כמובן ניחוח אלילי מובהק. הדת החדשה ראתה עצמה כדת ישראל האמיתית שבאה להחליף את הדת היהודית המסורתית. פאולוס פעל במרכזים העירוניים הגדולים, בעיקר מחוץ לארץ ישראל, וכיוון שאמצעי הקומוניקציה של אותה תקופה לא היו משוכללים ביותר, לא הגיע דבר הקונפליקט בין הדתות לכל מקום, וקהילות נוצריות ויהודיות רבות בגליל וברמת הגולן המשיכו לחיות זו לצד זו עד תקופת מסעות הצלב. הכנסיות הראשונות דמו מאוד לבתי כנסת, ולעתים קרובות הוקמו זה לצד זה, כמו בכפר נחום.


V  לחץ להרחבה  V

לאדם באשר הוא קשה מאוד להבין מהו מונותיאיזם, מהי רוחניות ומהי מהותה של תורת ישראל. המנטאליות של כל בני האנוש היא אלילית, ובמובן זה כולנו כנענים, שכן אנו נכנעים לתפיסה האלילית. כל עוד האל שלנו הוא חיצוני, אנו שקועים עמוק בתוך עבודת אלילים. ייחודו של אלוהי העברים אינו רק בהיותו אל יחיד, בניגוד לאלילים רבים, עיקר השוני נעוץ באיכות האמונה. האל העברי נמצא מעבר לחוקי ההוויה; הוא אשר יצר חוקים אלו, לפי כך אין הוא עצמו כפוף להם. בכך הציב המקרה את חופת השמיים של המציאות העברית הרבה מעל האלילית. האל העברי אינו מתנהג כמו בני אדם; אין לו קונפליקטים, אין לו בת זוג, אין לו רגש רגיל; לפיכך גם אסרה התורה לתארו בפסל או תמונה. רמת ההפשטה של האל העברי גבוהה בהרבה מרמת ההפשטה של פנתיאון האלים והמיתולוגיה האלילית. עצם זה שיש הוויה שהיא מעל למציאות היום יומית, שאינה כפופה לחוקים הרגילים, מהווה מהפכה מנטאלית עצומה ומסמלת את עצם האפשרות שיכול להתרחש שינוי והתפתחות בהכרה האנושית.

האל העברי הוא פנימי ולא חיצוני. אין שום משמעות לגלגול עיניים אוטומטי כלפי מעלה כל אימת שמוזכר שם האלוה. האל אינו בשמיים; הוא בנו, בכל מקום ובשום מקום בו-זמנית. העובדה שאנו טובחים זה בזה מזה אלפיים שנה בשם המונותיאיזם הצרוף ובשם המלחמה באלילות, אינה משנה את העובדה שכולנו מבטאים בחיינו אופנים שונים ומגוונים של עבודת אלילים. המבט האלילי חווה את המציאות כחוויות מבודדות, מנותקות זו מזו, ללא יכולת או עניין לתת לאסופת החוויות משמעות וייעוד-על. ברמת התבוננות מונותיאיסטית, האמונה אינה פוליטית, ואינה שייכת לפלג דתי זה או אחר.

לחץ לסגירה

באוסף מוסיוף מוצגים כלי חרס נוצריים מקרתגו של אותה תקופה, המדגימים את האבולוציה שחלה בסמלי האזור.

Gallery

סובב עם העכבר


במנורות השמן מקרתגו ניתן להבחין בסמלים הנוצריים הראשונים.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
מנורות מעוטרות
בצלב
מנורות מעוטרות
בדמות ישו
או קדוש
מנורות מעוטרות
בסצנות
מכתבי קודש
מנורות מעוטרות
בסמלים

כפי שאפשר לראות באוסף, רבים מן הסמלים החדשים הושפעו מסמלים אליליים, ואפילו אבי האלים היווני זאוס 'גויר' והפך לאל יחיד.
דמותו עיטרה כלי זכוכית רבים.






בעיטור כלי הזכוכית מן התקופה הביזאנטית הרבו להשתמש במוטיבים גיאומטריים שהיו פופולאריים באותה תקופה ולא היו מזוהים עם דת כלשהי.








ביזאנט:

במהלך המאה הרביעית החליט קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית, להפסיק לרדוף את הנוצרים ולבסוף התנצר בעצמו. צעד זה העניק לנצרות מעמד של 'דת האימפריה הרשמית'. בשנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נוסדה הלכה למעשה הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה באירופה ללא מיצרים במהלך אלף השנים הבאות. הכמורה קיבלה מעמד היררכי, ובראשה עמד האפיפיור – ראש הכנסייה. כדי להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי – תנועה שמטרתה העיקרית להפיץ את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים ברחבי העולם.

ביזאנטיון (האימפריה הביזאנטית) היא הכינוי שניתן לחלקה המזרחי של האימפריה הרומית, אשר התקיימה מאז פיצול הקיסרות הרומית ב-395 ועד לנפילתה הסופית של בירתה, קונסטנטינופול, בידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453. בעת קיומה, לא נהגו לכנות אותה בשם 'האימפריה הביזאנטית' אלא בשם 'רומא', ובתקופות מאוחרות יותר כינו אותה תושביה בשם 'רומאניה', ולעצמם 'רומאנים'. פלישות הברברים, שריסקו את האימפריה הרומית המערבית, לא הסבו נזק דומה לחלקה המזרחי. לתאריך המקובל של קריסת האימפריה הרומית המערבית – 476 לסה"נ – לא היה הד ממשי במזרח.

האמנות הביזאנטית הושפעה מן התרבויות היוונית, הרומית והיהודית. נושא עיסוקה הראשי היה הדת והדמויות המרכזיות של הנצרות: ישו, אמו מרים והקדושים הנוצרים. בתחום הפיסול, התבטא הפיסול הביזאנטי בעיקר כתבליטים על גבי סרקופגים נוצריים.

סובב עם העכבר

בתקופה הביזאנטית רווחה גם אמנות זעירה, שבה עיצבו תיבות של שרידי קדושה או חפצים יקרי ערך אחרים, עשויים לעתים קרובות משנהבים מגולפים ומעוטרים. היסטוריונים שונים בתחום תולדות האמנות תיארו את האמנות הביזאנטית, מתוך השוואה לאמנות היוונית והרומית, כדרדור ביכולות האמנותיות של בני התקופה, אולם חוקרים אחרים מצאו בסגנון יכולת חדשנות אמנותית רבה. למשל באוסף מוסיוף מבחר מראות ביזאנטיות מעוטרות הממחישות תפיסה אסטטית ייחודית.


תוך שילוב מסורות קודמות, יצרה האמנות הביזאנטית סכמות סימבוליות לתיאור העולם והאדם. במסגרתן נשענו סמלים נוצריים חדשים (כמו למשל תיאורי ישו) על מסורות פגאניות ויהודיות קודמות.




בתקופה הביזאנטית התפתחה מאוד טכנולוגיית יציקת הברונזה.








אמני ברונזה גם הכינו מנורות שמן מעוטרות בסמלי התקופה.








פסיפסים:


פסיפסים היו נפוצים מאוד באמנות הביזאנטית, ואפשר למצוא אותם בכל כנסייה ביזאנטית המכבדת את עצמה. הפסיפסים מתארים בדרך כלל את ישו, את אמו מרים, מלאכים וקדושים נוצרים. פסיפסים רבים גם עסקו בתיאור חיי היום יום ומוטיבים מהטבע.






אמנות זעירה:

גם בתקופה הביזאנטית חותמות היוו סמל סטאטוס. החותמות שימשו לרוב את פקידי הציבור והיו סמל סטאטוס של פקידים רמי מעלה ושל סוחרים עשירים. במקרים רבים המלך העניק את החותמות כאות להוקרה ולהערכה, כפי שנהג פרעה כלפי יוסף: "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רבד הזהב על צוארו" (בראשית מ"א 42).



באימפריה הביזאנטית התפתחה גם אמנות זעירה של עיצוב חרוזים עם סמלים דתיים.





ותכשיטי זהב וכסף.






V  לחץ להרחבה  V

במאה השביעית החל השימוש בטבעות נישואין, והוא שולב, לבקשת הקהל, בהצהרה הרשמית של החתן תחת החופה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". הטבעת נענדת על האצבע השלישית ביד ימין של הכלה, שם היא גלויה לעין.
מנהג זה קדום מאוד, וקיימות עדויות שכבר במצרים העתיקה, ב-4800 לפנה"ס, ציינו את ברית הנישואין בהענקת טבעת. המצרים הקדמונים ייחסו לטבעת משמעויות וכוחות מאגיים שאמורים לקדש את מערכת היחסים לנצח. הרומים נהגו להתייחס לטבעת כאל סמל לחתימת חוזה עסקי, המציין את העברת הכלה לבעלות החתן. רבנים בימי הביניים אסרו את השימוש בטבעות נישואין עם אבנים, שכן אם הכלה אינה מחשבת נכון את ערך האבן, ומסכימה מתוך כך לנישואין, תוקף הנישואין מוטל בספק. טבעת הנישואין יכולה לקבל כל צורה וכל עיצוב, עם חריטות או בלעדיהן. על טבעות הנישואין מימי הביניים נחרטו לעתים קרובות המילים 'מזל טוב'.

לחץ לסגירה

תליונים:

בתקופת בית שני ואחריה שימשו התליונים והמדליות לקישוט ולסמל סטאטוס. רבים התפארו באמצעותם במוצאם הרם, בדתם או במעמדם. קיסרים נהגו לציין ניצחון או ברית עם שליט זר בהנפקת תליון, ואף הרבו לחלק מדליות לחיילים מצטיינים. תליונים שימשו גם כקמעות למזל טוב ולגירוש שדים ורוחות רעות.



מטבעות:


כמו בתקופה הרומית, המשיכו קיסרי האימפריה הביזאנטית את המסורת לטבוע מטבעות עם דיוקנות הקיסר כסמל לריבונותם.






הצלב:

הצלב הוא אחד הסמלים העתיקים ביותר, ושימש סמל דתי בדתות רבות. הנצרות אימצה את הצלב כסמלה הרשמי וכייצוג לייסוריו של ישו.
הצלב מסמל גם את חלוקת העולם לארבעת היסודות או לארבעת כיווני הרוח. לחילופין, אפשר לומר שהצלב מייצג את האיחוד בין התפישה ה'שמימית' לתפישה ה'ארצית'.



V  לחץ להרחבה  V

זיהוי הצלב עם הנצרות החל במאה השנייה לספירה, והשימוש בו כסמל נוצרי נעשה נפוץ במאה השלישית לספירה. הצלב בנצרות מזכיר את הצליבה, את האופן שבו הוצא ישו להורג, כאשר נקשר או נתלה באמצעות מסמרים לשני מוטות מוצלבים עשויים עץ, עד מותו מחנק ומהתייבשות. הצליבה הייתה שיטה מקובלת לעינוי ולהוצאה להורג בימי האימפריה הרומית. בנצרות התפתחה בהדרגה האמונה כי ישו עונה והוצא להורג כדי לכפר על חטאי האנושות, ולפיכך אזכור מתמיד של האופן שבו עונה ונהרג נחשב ביטוי לאמונה. אמונה זו היא היסוד האלים בנצרות. כך החדירו הנוצרים בדלת האחורית את תפיסת הקורבן האלילית. באלילות, האדם הוא קורבן של נסיבות קיימות, בעוד שבעבריות הוא בורא, ולכן אדון על מציאות ואחראי לה.

לחץ לסגירה

האסלאם:

הדת המונותיאיסטית השנייה שצמחה בתקופה זו הייתה האסלאם. פירוש המילה 'אסלאם' הוא התמסרות, כניעוּת מול האל. המוסלמים מאמינים, כי מוחמד הוא הנביא האחרון ('חותם הנביאים'). לפי אמונת חסידיו, נשלח מוחמד מהשמים בידי אללה. חוקרים חילונים מעריכים כי האסלאם החל את דרכו במאה השביעית בחצי-האי ערב. מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם, נולד בסביבות שנת 570. הוא התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בעיר מכה, שהייתה מרכז מסחרי חשוב בחצי-האי ערב. בבגרותו נישא לסוחרת עשירה בשם ח'דיג'ה, אשר העסיקה אותו במסעות סחר ברחבי המזרח התיכון.

על-פי המסורת המוסלמית, זכה מוחמד להתגלות אלוהית בגיל 40, בעת שהתבודד במערה מחוץ לעיר מכה. בהיותו במערה בא המלאך גבריאל אל מוחמד וציווה עליו לקרוא את הכתוב על גבי מגילת משי שמסר לו – את הפסוקים הידועים כסורת 'הדם הקרוש' בקוראן. לאחר ההתגלות, אסף סביבו מוחמד קבוצה של מאמינים, אך עשירי מכה רדפו אותם עד אשר הפכו את חייהם לבלתי-נסבלים. מוחמד הבין שעליו לעזוב את מכה. שני שבטים ערביים שחיו בעיר אל-מדינה הזמינו את מוחמד לעירם וקיבלו עליהם את הנהגתו, בתקווה שיוכל לפשר בסכסוך ששרר ביניהם. תושבי אל-מדינה אשר סייעו למוחמד נקראו 'התומכים'. באל-מדינה נהנה מוחמד מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע את כלליה. בעיר אל-מדינה חיו גם יהודים, וקיימים סימנים לכך שמוחמד למד את מנהגיהם ואת אמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם. מוחמד כתב את 'חוזה האומה', שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים שהמלחמה ביניהם אסורה. את המלחמות ניהלו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה. בתקופת האסלאם ולפניה שירתו אמני זכוכית את מנהיגי ערב. המוטיבים אומנם השתנו מעט, אך הטכניקה נשארה דומה, וייתכן שיש בכך כדי ללמד שהאסטטיקה קדמה לדת. משהתפתחה התרבות והדת הפגאנית חדלה מלספק אופק רעיוני, נוצר צורך לברוא חופת שמיים חדשה לתושבי ערב, ונוצר האסלאם. כלי זכוכית מעוטרים בסמלים מוסלמים החלו להתפשט בכל ארצות ערב והמזרח הקדום.


Galleries
בחר בגלרית הממצאים
כלי זכוכית סוסים קערות, כוסות
וצלחות
בקבוקים כדי זכוכית

באוסף מוסיוף אפשר למצוא גם מנורות שמן ערביות מחרס, חלקן מעוטרות במנורת שבעת הקנים המלמדת על שימוש בסימבולים יהודיים ונוצריים באותה תקופת מעבר.


Galleries
בחר בגלרית הממצאים
מנורות מעוטרות
במנורת
שבעת הקנים
מנורות מעוטרות
בסמלים

סובב עם העכבר




באוסף מוסיוף גם מספר ממצאים מהודו.






וממצא בודד מפרס.