Interview with Shlomo Mousaieff

תקופת הרנסאנס שמה סוף לימי הביניים ואחריה מתחילה העת החדשה. מבחינת היהדות, היוותה לידתה של תנועת הציונות וההתחדשות של הישוב היהודי בארץ ישראל את גולת הכותרת של תקופה מסעירה זו.









הרנסאנס:

הרנסנס מאופיין בחופש הביטוי, בהשוואה לשמרנות הפוריטאנית של ימי הביניים. הרנסאנס שפירושו בצרפתית 'לידה מחדש' הייתה תנועת תחייה תרבותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים, והתפשטה בהדרגה לרחבי אירופה. התנועה נתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17.



אנטישמיות:

שנאת ישראל המסורתית התקיימה כבר בעת העתיקה. כבר בימי המלך אחשוורוש, המן אמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם. אם על המלך טוב, ייכתב לאבדם… ". (אסתר ג 10-8, 13). במילים אחרות: היהודים נאשמים בהתבדלות – הם אינם מקבלים את תרבות הרוב, ובייחוד את תרבות העם המנצח; הם מתנשאים ומרדנים, והפיתרון המוצע הוא על כן – השמדתם.

בתקופה ההלניסטית כבר נמצאו אנטישמים מפורסמים. גם במצרים התפתחו מגמות הלניסטיות אנטישמיות, שבאו לידי ביטוי מובהק בהתעמרות ביהודי אלכסנדריה. כוהן מצרי בשם מאנתון פרסם במאה ה-3 לפנה"ס חיבור אנטישמי מובהק שבו תיאר את יציאת מצרים כגירוש היהודים בשל היותם מצורעים. אפיון, פילוסוף יווני, נודע בשנאתו העזה ליהודים. הוא נולד בערך בשנת 25 לפנה"ס וחי באלכסנדריה, שהיתה עיר מעורבת מאומות רבות. אפיון עורר שנאה וקנאה כנגד היהודים בדרשותיו ובספריו. אפיון הפליג לרומא בראש משלחת שביקשה להתלונן לקיסר קאליגולא על כך שהיהודים אינם נאמנים לרומי. מולו העמידו היהודים את פילון האלכסנדרוני כסניגורם. באוסף מוסיוף ממצאים רבים הממחישים את האנטישמיות באירופה במאות האחרונות.

V  לחץ להרחבה  V

ברומא זכו היהודים לרוב ליחס הוגן, אך ב-139 לפנה"ס גורשו מהעיר כי עסקו בגיור. בנאום משנת 59 לפנה"ס תקף קיקרו, הנואם הידוע, את עם ישראל בחריפות רבה. בנאום זה הגן קיקרו על ידידו פלאקוס, אשר החרים את כספי המקדש ועורר את כעסם של היהודים. את כישלונם הצבאי של היהודים הציג קיקרו כראיה לכך שהאלים אינם אוהבים אותם. הוא ציין לגנאי את האחדות השוררת בין היהודים, וכינה אותם "אומה שנולדה לעבדות". גם הקיסר קלאודיוס לא אהד את היהודים. הוא דרש מיהודי אלכסנדריה שלא ללעוג לאמונתם של אחרים, שמא יראה בהם 'מפיצי מגפה מסוכנת'. עד מרד בר-כוכבא הייתה ברומא תנועת גיור המונית, ולפיכך גם אהבת יהודים רבה והעדפתם על פני הנוצרים. מגמה זו נפסקה אחרי המרד, ומאז הייתה יד הנצרות על העליונה.

לאחר עליית הנצרות נוצרה שנאת ישראל נוספת על רקע דתי. בבשורה על פי יוחנן (ח' 44) מתוארים היהודים כבני השטן, אשר סירבו לקבל את ישו כמשיח וצלבו אותו. בימי הביניים היו רוב העיסוקים סגורים בפני יהודים, ורבים מהם נאלצו לעסוק לפרנסתם בהלוואה בריבית, עיסוק שהיה אסור על נוצרים. מקור הכנסה זה היה אומנם פתח לפרנסה, אך יצר בקרב הציבור הנוצרי מרירות ואיבה כלפי היהודים. ההלוואה בריבית הצטיירה כעושק, הן בשל היותה אסורה מבחינה דתית, הן משום שהביאה לאדם רווח והנאה מעמל זולתו. היהודי תואר אפוא כרודף בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחרים, ונחשב למי שהתעשר מהלוואה בריבית ומ'מציצת דמם' של החלשים הנזקקים להלוואות. סטריאוטיפ זה דבק ביהודים עד היום.

היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות טפלות רבות שרווחו בימי הביניים, ויחד הולידו תופעה מזעזעת חדשה – עלילות דם – דהיינו, האשמת היהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך את זעמו על היהודים, בהאמינו שהיהדות מצווה לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים.

אדולף היטלר ביטא את מהות השנאה ליהודים באופן מדויק ומצמרר: "אמנם כן, ברברים אנו! תואר כבוד הוא לנו! – אני משחרר את בני האדם מכבלי הרוח, מן העינויים הנאלחים והמשפילים של חזיון שווא שנקרא מצפון ומוסר. כי שני מומים הטילה היהדות בבני האדם: בגוף על ידי המילה ובנפש על ידי המצפון, שאינו אלא המצאה יהודית. המלחמה על השלטון בעולם נערכת רק בינינו, בין שני המחנות הללו בלבד, בין הגרמנים והיהודים. כל השאר אינו אלא מראית עין כוזבת" [ראושינג, שיחות עם היטלר]. היטלר גם הכניס לנאציזם במודע סמלים ואלמנטים פגאניים, ביטוי לתסכול ולכעס תת-הכרתי על השתלטות המונותיאיזם וערכיו על ההכרה האנושית ועל העולם.

האדם הטרום-מקראי היה צריך להתאמץ פיזית כדי לשרוד, אך לא היה צריך להתאמץ לתהות על מהות הקיום ולהתפתח מנטאלית. גם היום, לרבים התהיות סביב התפתחות אפשרית הן כאב ראש מיותר, שכן מאמץ מנטאלי קשה לאין ערוך מן המאמץ הפיזי לשרוד. הניסיון להימנע ממאמץ זה הוא הגורם מספר אחת לאנטישמיות בעולם, שכן היהודים הם נושאי החזון המקראי.

במציאות הנוכחית, רק מתוך נגטיב אפשר ליצור פוזיטיב, ובאמצעות דיבורים הגיוניים ויפים אי אפשר להשיג דבר. אלמלא היטלר והשואה והמהלומה הנפשית שהנחילו לאנושות, הייתה הגזענות נמשכת עוד 500 שנה. רק לאחר השואה איבדה המילה גזענות את הלגיטימיות שלה, ומתוך השלילה בא החיוב. כך קרה שדווקא היטלר קידם את העולם יותר מכל ההומניסטים הגדולים. כדי להכיר את הטוב יש לברוא רע, שכן הכול בעולמנו נעשה בדרך של ההנגדה.

שינוי אמיתי מתרחש רק כאשר התנאים והזמן בשלים לכך. הכוונות הטובות של כל מבקשי הטוב יוצרות בעיקר כאוס, והרוצים לחולל שינוי מתוך רעיון נשגב הם המסוכנים ביותר. ההכרה האנושית יודעת כל זאת, אך אינה יכולה להתגבר על הרגליה, ומטשטשת את העובדות. אם יש דפוס מסוים, הוא ימשיך עד אין קץ, אלא אם כן דבר-מה אלים יעצור אותו. הרגלים ודפוסים הם השליטים החזקים. זו המציאות ואין בלתה. במציאות של אינטרסים שבה אדם לאדם זאב, בכל פעם שמנסים לדמיין מצב אחר, באה המציאות וטופחת על הפנים; שכן המציאות חזקה עשרת מונים מכל פילוסופיה.

אדם תוהה כל חייו מדוע אותה אנרגיה לא טובה מגיעה אליו. הוא רואה עצמו כתמים ולא מבין מדוע הוא נפגש שוב ושוב עם אותן סיטואציות ובעיות. הוא מרגיש מתוסכל, קורבן של נסיבות גורליות ואינו מבין שאותה אנרגיה שהוא משדר, היא זו שחוזרת אליו. אין הבדל בין אנרגיה טובה או רעה שמגיעה אל אדם; השאלה היא האם האדם מבין, שהוא זה שמזמן ויוצר את כל מגוון הדברים שבהם הוא נפגש במהלך חייו.

האדם מוגבל הרבה יותר מכפי שהוא חושב. הוא כפוף לאין-סוף חוקים המגבילים אותו ומונעים ממנו להשתחרר. שורש היוהרה האנושית הוא אי-הידיעה ואי-הקבלה של מוגבלות האדם. אדם לא יכול להתגבר על נטיותיו ועל הרגליו, שכן הם הוא עצמו. הכול מובנה בו ובנוי לתלפיות.

לא הגיוני ולא צודק שהאחד יהיה עני והאחר עשיר, אך זו המציאות, ואין היא יכולה להיות שונה ולו במילימטר. העולם לא יכול להתקיים בלא קצוות. כדי לקיים מציאות נדרש שיתוף פעולה בין העני לעשיר, ואפילו בין הפושע לקורבן, וכל מי שניסה לשנות מציאות זו בטרם זמן רק זרע חורבן בעולם. התורה היא מציאותית – "בלשון בני אדם דיברה תורה" – והיא מכוונת את העברי לקבל את המציאות. ה'קבלה' פירושה לקבל את המציאות כפי שהיא ולאהוב אותה ככזו.

בעידן המודרני צמחה ההכרה שיש התפתחויות ושינויים תודעתיים באדם. לאורך כל ההיסטוריה היו שינויים איטיים מאוד ביחס להווה ואדם שחי בהם לא הטיל ספק ביציבותה של המציאות. האופן המהיר שבו אירועים מתרחשים בימינו, מעלה את האפשרות שהאדם יפנים שהעולם אינו סטטי, אינו קדמון. הוא דינאמי, חי, משתנה מרגע לרגע.

לחץ לסגירה

ספרות יהודית:










יודאיקה:

למרות הנטייה לראות בתרבות היהודית תרבות המתנזרת מיצירת אמנות, ברוח האיסור על יצירת פסל ומסכה, אמנות בעלת נושאים יהודיים ידועה לנו כבר למן העת העתיקה. למעשה אפשר למצוא שפע של פרטי אמנות, פסיפסים ופרסקות שבהם מופיע ייצוג חזותי של סיפורי התנ"ך, כמו גם ייצוג של האל עצמו בדמות "יד אלוהים", כפי שמעידים הציורים מבית הכנסת בדורה אירופוס וברצפת הפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא. לעומת זאת, בפסיפס שעל רצפת בית הכנסת העתיק בעין גדי הוחלפו הציורים ודימויי גלגל המזלות ברשימה כתובה, כנראה מתוך מגמה אנטי-אלילית.

על פי חז"ל, אלוהים הוא האומן שברא את העולם והצייר שצייר את כל מה שיש בו, כנאמר: "ואין צור כאלקינו"‏. התורה, על פי תפיסת חז"ל, הייתה כלי אמנותו של הקב"ה בבואו לברוא את העולם. אוסף מוסיוף מכיל פריטי יודאיקה מ-200 השנים האחרונות.

באוסף מוסיוף גם פריטים מבוכרה, ארץ מוצאה של משפחת מוסיוף.







בצלאל:

עם התעוררות הציונות, במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, נהפכה האמנות לכלי ביטוי לשאיפות לאומיות. אחד הביטויים המעשיים הראשונים לכך היה ההתעניינות באמנות הפלסטית, שבאה לידי ביטוי בקונגרס הציוני העולמי החמישי שהתקיים בשנת 1901 בבאזל.

הפילוסוף מרטין בובר קרא בנאומו על בימת הקונגרס ל"שילוב ידיים" בין האמנות ליהדות במטרה "להביא לתחייתו המחודשת של העם היהודי".

V  לחץ להרחבה  V

בשנת 1906 הקים בוריס שץ את בית הספר לאמנות 'בצלאל' בירושלים. המוסד נקרא על שם בצלאל בן אורי, אשר עבד, על פי ספר שמות, בבניית המשכן ובעיצוב כליו.
בית הספר לאמנות שם דגש על אמנות שימושית, במידה רבה בהשפעת תנועות ארטס אנד קראפטס (Arts and Crafts) וארט נובו האירופיות, ובתי המלאכה שנפתחו בבצלאל עסקו בין השאר בצורפות, אריגה, איור, קרמיקה וחפצי יודאיקה – רובם קישוטיים ועמוסים פיתוחים בסגנון 'מזרחי'.

לחץ לסגירה

באמנות שנוצרה ב'בצלאל' בתקופה זו בולט השימוש במוטיבים ובנושאים יהודיים ודתיים, ובהם תיאור המקומות הקדושים ליהודים, תמונות מן הגלות וכד'. מתוך מניעים אידיאולוגיים וציוניים, ניסו האמנים ליצור קשר בין תקופת התנ"ך, שיבת ציון והחשמונאים ובין השאיפה הציונית לפתח את היישוב עברי, בעזרת שימוש במוטיבים 'יהודיים' ובסגנון שנתפש כ'מזרחי'.