Interview with Shlomo Mousaieff

ארץ כנען הייתה מקום מושבן של קבוצות אתניות שונות. היא השתרעה מעזה בדרום עד לאוגרית בצפון סוריה, ויצרה את הרקע האתני והתרבותי לצמיחת העבריות. המחשבה הרגילה רואה ברקע דבר שולי, הפרעה למבט המֵכני, אך הרקע הכרחי ליצירת תמונה שלמה, ועל כן חשוב לא פחות מהתוכן או מהנושא.

בכנען התרחשה מרבית הדרמה של אבות האומה. באוסף מוסיוף ממצאים ארכיאולוגים המהווים עדות לאורך החיים הכנעני באותה תקופה. העמים הכנעניים עסקו באותה תקופה בחקלאות, דייג, בנייה ואמנות.


סובב עם העכבר

כל עוד היה האדם צד ומלקט, הוא חי בתוך מערכת כלכלית סגורה, מערכת קהילתית שדאגה לכל צרכיה. התפתחות החקלאות יצרה מהפכה בתולדות האנושות. גידול תוצרת חקלאית חייב את בני האדם להישאר לאורך זמן במקום אחד, לתכנן באופן מדוקדק את מעשיהם ולהמתין זמן רב עד שההשקעה בעיבוד האדמה תניב פרי. אפשרות האגירה היא תוצאה של התפתחות תפיסת הזמן, ובו בעת היא גם זו שבראה את הזמן. צמיחת הערים הראשונות הייתה שלב נוסף בהתפתחות זו, והעצימה את היכולת לאגור ולחשוב על העתיד. מדובר אפוא בהתפתחות פיזית ורוחנית חשובה מאוד שהניבה עושר תרבותי רב.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
תבליטים תכשיטים כדים כלי חימר פרטי אומנות זכוכית


מסחר:

גידול התוצרת החקלאית גם העמיד את בני האדם לראשונה בפני מצב שבו היו מסוגלים לייצר מזון ומוצרים נלווים בכמות שעלתה על הדרוש להם לקיומם. שינוי דרמטי זה במצב האנושי הוביל לשינויים מרחיקי לכת במשטרים הכלכליים שכוננו בני האדם.
המהפכה החקלאית גרמה לצמיחתו של מסחר, שיסודו בבעלות על קניין ובוודאות יחסית כי ניתן לשמור עליו. המסחר דחף לכינון חוק ומשטר מוכרים ויציבים ולפיתוח נתיבי סחר קבועים ובטוחים. התפתחות החקלאות אִפשרה לאגור תוצרת וליצור עודפים שאפשר לסחור בהם. הסחר הראשוני היה סחר חליפין – סחורה תמורת סחורה – אך ככל שזה התרחב והסתעף, היה קשה יותר לקיימו, ובני האדם החלו בהדרגה להשתמש בחלופה בעלת ערך מוסכם והיא מתכת יקרה, שכל הצדדים למסחר הסכימו כי ערכה רב.
המעבר לסחר באמצעות אמצעי תשלום, היוותה שוב מהפכה מנטאלית עצומה. באותה תקופה נהוג היה לייצר משקולות ברונזה בצורת חיות, כאשר כל חיה מסמלת משקל מסוים, וממשקולות אלו התפתח לימים הסחר באמצעות מטבעות.


V  לחץ להרחבה  V

הכנענים חיו בערי-מדינה שנשלטו בידי מלכים. יש השקה תרבותית ניכרת בין תרבות כנען ובין התרבות המצרית העתיקה, כיוון שהכנענים חיו שנים רבות תחת שלטון מצרי. בתורה נזכרים לעתים עשרה עמים כנענים ולעתים שבעה. בראשית ט"ו מציין את הקיני, הקניזי, הקדמוני, החיתי, הפריזי, הרפאים, האמורי, הכנעני, הגרגשי והיבוסי, ובמקומות אחרים נזכרים לעתים החיוי והחורים.

שמם של הכנענים ושל ארצם נגזר מהמילה 'כנע' שפירושו 'ארגמן' – צבע שהופק מחלזונות ימיים ממשפחת הארגמונים, שהיו נפוצים בחופי הארץ. מאוחר יותר נתנו היוונים לארץ כנען את השם פניקיה, שמקורו במילה היוונית פניקוס ופירושו ארץ הארגמן. ייתכן שמקור השורש העברי כ.נ.ע. טמון בעובדה שהכנענים נכנעו מנטאלית לעבודת אלילים, ומכאן שלא מדובר בהבדל אתני בין הכנענים לעברים אלא בהבדל תודעתי.

לחץ לסגירה


סובב עם העכבר




החיתים:

החִיתּים הם עם הודו־אירופי, אשר פלש כנראה לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה־20 לפנה"ס. לשיא הדרה הגיעה חת בשנים 1180-1680 לפנה"ס, כאשר נמנתה עם הגדולות שבמעצמות העולם העתיק. החתים היו העם הראשון שלמד את תורת הברזל, וזו העניקה להם יתרון בשדה הקרב. סוסיהם היו יקרים להם, וחיל הרכב החיתי היה מהגדולים אם לא הגדול שבחילות הרכב בעולם העתיק. כושר ההישרדות באותה עת היה תלוי ביכולת להבטיח ביטחון, ולכן הופנה כוח ההמצאה בעיקר לפיתוח כלי מלחמה.




הפיניקים:

פיניקיה הוא שמה היווני העתיק של רצועת החוף הכנענית המשתרעת מארוד, צפונית לצידון בחוף הלבנון של ימינו, עד לעיר עכו. תושבי האזור בזמן העתיק נמנו בספר בראשית בין עמי כנען, אך לא היו מדינה אחידה אחת אלא קבוצה של ערי מדינה, אשר היו בדרך כלל יריבות זו לזו. הפיניקים היו למעשה כנענים יורדי-ים, וארכיאולוגים מייחסים להם את עיצוב הכתב העברי ששימש את כל עמי הסביבה. אם אכן כך הדבר, יש לפניקים חשיבות רבה בהתפתחות התודעה האנושית. יש סבורים שהם שלוחה של שבטי העברים, ולדעת חוקרים אחדים הם צאצאי שבט זבולון.



מיקנה:

ארץ כנען, בהיותה ממוקמת בצומת מסחר מרכזי, הייתה גם צומת תרבותי, ולכן ניתן למצוא בה עתיקות מתרבויות שונות, ובכלל זה מן התרבות המיקנית. העיר היוונית העתיקה מיקנה שכנה 90 ק"מ דרום-מערבית לאתונה, בצפון-מזרח הפלופונסוס. באלף השני לפנה"ס הייתה מיקנה אחת הערים היווניות החשובות ביותר ושִמשה מעוז אשר שלט על חלק נרחב מיוון הדרומית. התקופה שבין 1600 ל-1100 לפנה"ס, המכונה התקופה המיקנית בשל חשיבות העיר בימים אלו. מיקנה הייתה אֵם התרבות היוונית, אֵם השפה היוונית ואֵם האלף-בית היווני.

Gallery

סובב עם העכבר

אוררטו:

אוררטו הייתה ממלכה קדומה שהשתרעה על פני מזרח אנטוליה, צפון מסופוטמיה והקווקז, ומרכזה סביב ימת ואן באסיה הקטנה. הממלכה התקיימה החל משנת 1,000 לפנה"ס לערך ועד לשנת 585 לפנה"ס. בשיאה, בשנת 743 לפנה"ס, השתרעה אוררטו על פני שטח של כחצי מיליון קמ"ר. על בסיס קרבה לשונית, רווחת הסברה כי מוצאם של האוררטים הוא מהחוריטים, אשר הגיעו כנראה לצפון מסופוטמיה ולאזורים סמוכים לה מן הקווקז, החל משנת 2500 לפנה"ס לערך. מלבד באוררטו, נטמעו החוריטים גם בעמים אחרים עד תחילת האלף הראשון לפנה"ס.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
חותמות ופסילונים כדים
סובב עם העכבר

בקטריה:

בקטריה היא ממלכה אירנית בצפון אפגניסטן שפיתחה תרבות עצמאית מפוארת ביותר. בבקטריה נולד הנביא זרתוסטרא, מייסד הדת האירנית-זורואסטרית במאה ה-14 או ה-13 לפנה"ס. הרעיון המרכזי בדת הזורואסטרית הוא הבחנה דיכוטומית בין טוב לרע, כשתפקידו של האדם לסייע בהשלטת הטוב על פני הרע.
העולם הגשמי הוא זירת מלחמה בין הטוב לרע, כאשר את כל הטוב בעולמנו ברא האל הראשי, אַהוּרַה-מַזְדָא (בתרגום מילולי: איש חכם), ואת כל הרע – בראה הישות הרעה, אַנְגרַה-מַניוּ.
המקרא קיים דיאלוג עם דתות המזרח, ולכן חלחלו חלקים מדת הזרתוסטרא אל תוך היהדות, במיוחד לאחר גלות בבל. כדי לראות את המהלך האבולוציוני, יש לעזוב כל תפיסה פוליטית של זהות לאומית או דתית ולהבין שהאבולוציה של ההכרה היא מעבר לכל ההפרדות הפוליטיות, ואין במפת האדם שום הלך רוח שהוא מיותר או שאינו משרת את האבולוציה של ההכרה. כאשר חוקר משתחרר לחלוטין ממסגרות פוליטיות, הוא יכול לבחון ממעוף הציפור את הגיוון על רקע האחדות ולראות שלכל עם ולכל דת הייתה השפעה חשובה על התפתחות ההכרה.

המיתוסים הכנעניים:

לכנענים היו חיי רוח מפותחים מאוד. הם ניהלו פולחן קבוע ומדוקדק ומסרו את ההגמוניה לידי כוהנים, חכמי דת וסופרים. סיפורים רבים נכתבו על מוצא האלים, על קורותיהם, על תפקידם בפנתיאון ועל יחסם אל בני האדם, וכל אלו מהווים את המיתולוגיה הכנענית. ריבוי האלים נובע ישירות מתפיסת היות העולם 'קדמון'. כאשר הכרתית העולם נברא יש מאין, המקור שלו חייב להיות אחד – האין. ואילו כאשר העולם הוא 'קדמון', הוא יכול להכיל גורמים רבים. באוסף מוסיוף ממצאים הממחישים את עולם האלים הכנעני העשיר ומגוון. הדת הכנענית היא דת טבע, והדבר מתבטא בפסיכולוגיה החבויה מאחורי המיתוסים שלה. רוב האלים הכנענים היו בדמות אדם, ורק מיעוטם – כמו ה'כושרות', אלות הפריון הכנעניות – היו בדמות חיות. לעתים אלים בדמות אדם יכלו להתחפש ולעטות על עצמם דמות חיה, כפי שעשתה האלה ענת בהופכה לעוף דורס. יש אלים שתיאורם קבוע, כמו 'אל' שדמותו היא דמות אדם זקן היושב על כיסא מלכות עם הדום, או 'בעל' המתואר כלוחם העומד ובידו קרדום וברק.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
צלמיות חימר צלמיות ברונזה צלמיות כסף וזהב צלמיות אבן ושנהב

V  לחץ להרחבה  V

פולחן האלים הכנעניים כלל האכלה של האלים באמצעות הקרבת קורבנות וניסוך יין. הכנענים הרבו גם בטקסי מין פולחניים (חתונה קדושה) בין כוהני המקדש ובין כוהני אלת האדמה ואלת הפריון. כדי להתמודד עם הפחדים הקמאיים מפני הים ומפני הסכנות שהוא צופן בקרבו – סכנות שבאו לידי ביטוי בדמותו של האל ים – גייסו הדייגים אל חזק המסוגל להביס את ים ולהגן עליהם מפניו. וכדי לא להרגיז את אל הים, נאסר על האנשים למשל לשרוק, אמונה הרווחת עד היום בין יורדי ים. ייתכן שהנוהג להביע משאלה בעת שכוכב נופל הוא שריד מאותה תקופה: אמונה שאל מסוים יורד לארץ, וזוהי הזדמנות פז לבקש ממנו דבר-מה.

לחץ לסגירה


אלים כנענים:

לכל קבוצה כנענית היו אלים משלה. עם זאת, לעתים הקבוצות השונות עבדו אלים זהים בעלי שם שונה. רבים משמות האלים מורכבים ממילים עבריות או ממילים ששורשן עברי. נביאי התנ"ך, שהחזיקו ברעיון המונותיאיסטי, לחמו במיתוסים של העמים השכנים, כפי שניכר בפסוקים רבים במקרא ובתנ"ך, אך עם זאת גם עשו לעתים שימוש במיתוסים אלו, ואימצו חלק מסמליהם, כגון: מפלצות הים, השאול, בני האלוהים ועוד. במקרים אחרים, נביאי התנ"ך 'גיירו' חלק מאלי כנען והכניסו אותם לספרות התנ"ך, תוך שהם מורידים אותם למדרגת מלאכים. כך הדבר ביחס לאל מות שהפך לשד או למלאך המוות. עובדות אלו מחזקות את ההנחה שהעבריות – סמל האבולוציה של ההכרה האנושית – אינה פוליטית, כלומר אינה שייכת ליהודים, לנוצרים או לבודהיסטים, אלא חובקת כול. העבריות גם לא נפלה יום בהיר אחד מן השמים ושינתה את העולם, אלא חלחלה אל תוך ההכרה אט-אט, מאז בריאת העולם ועד ימינו. ועם זאת, מדי פעם, במחזוריות מדויקת, חלות קפיצות קוונטיות של שינויים דרמטיים הראויים לציון.
V  לחץ להרחבה  V

'אלו' – בראש פנתאון האלים יושב 'אלו', אל השמיים, אשר התחתן עם אשרה, אלת האדמה, ויחד הולידו את בעל, עשתורת, ענת, ים, מות ואלים נוספים. כינויו של 'אלו' בטקסט מאוגרית הוא "קונה שמים וארץ" – טקסט זהה לטקסט המקראי בבראשית י"ד 19 שבו מלכיצדק מברך את אברהם. פולחנו של אלו כלל ניסוך ביכורי היין בחודש תשרי, בתחילת השנה. מאחר שנאמר על מלכיצדק, מלך שלם, כי הוא כהן לאל עליון, נראה שעָבד את 'אלו'. משורש שמו ניכר שיורשו העברי הוא 'אל'. האל העברי, כשמו כן הוא – 'אל' – זה שהחל את התנועה כולה כשלעצמה, את החיים, את האבולוציה. 'אל' הם כל הדברים שההכרה הולכת לקראתם. השמיים, שהם לפי רמת אמונה זו, מקום משכנו של האל, כל מה ששָם (ברבים), הוא השמיים. השמיים מסמלים את כל תכליות ההכרה, חופות השמיים, אופק המציאות.

אשרה - (או אשרת) נקראה גם 'רבת עתירת ים', 'אלת' ו'בעלת'. אשרה היא אלת הבית של ארץ כנען, אשתו של 'אל' ואם האלים. היא אלת האדמה והפריון האחראית לגידול ולצמחייה. פולחנה של אשרה התבטא בנטיעת עצים לכבודה ובקיום יחסים בין כוהנים וכוהנות להמוני העם. פולחנה נקשר למיניות מקודשת, ולכך מרמז המקרא כאשר הוא אוסר על קדשים וקדשות. אשרה היא המקבילה של הֶרה היוונית ונינטו הבבלית. פסליה, שהיו עשויים עץ, לא שרדו.

בעל – אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים המרווה את פני האדמה – היה אליל הצידונים. משמו נגזר המונח 'חקלאות בעל', שהיא חקלאות התלויה בגשמים. בעל היה אל לוחם, רב עוצמה וכוח, אחיהם של ים, ענת ועשתורת. פולחנו, על פי התנ"ך, היה התחמשות בכלי נשק ושפיכת דמם של המאמין עצמו או של קורבנות אדם אחרים. בעל היה האל הקשה ביותר שעמו התמודדו ישראל. בעימותו עם פולחן הבעל על הר הכרמל, ביקש אליהו מנביאי הבעל להוריד אש על המזבח (מלכים-א' י"ח). לפחות פעמיים מסופר על טבח שנעשה בעובדי הבעל: אצל אליהו ואצל יהוא.

עשתורת – אלת היופי, הפריון והתשוקה, מגינת הבית, אלילת הצידונים, בתו של אל ורעייתו של בעל – מזוהה עם אישתר הבבלית, אִסְתְּהַר הפרסית, אפרודיטה היוונית וונוס הרומית. היא מכונה גם מלכת השמים. עשתורת מזוהה עם כוכב נוגה, סמלה היה יונים, והיא תוארה כאישה שנחשים מטפסים על רגליה. המקדש המרכזי של עשתורת בארץ ישראל היה במגידו. פולחנה כלל בישול גדי בחלב אמו, וחוקרי מקרא אחדים רואים בעובדה זו את שורש יחסו המחמיר של המקרא לבישול גדי בחלב אמו, איסור הנזכר שלוש פעמים בתורה. האכלת יונים הייתה אף היא חלק מפולחן עשתורת. בספר ירמיהו מוזכרת עשתורת לפחות חמש פעמים בשמה 'מלכת השמים': "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים, והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו" (ירמיה מ"ד 18). בתיאור פולחן עשתורת מוזכרת גם עשיית כוונים, שהם כנראה סמלי כוכב נוגה.

ענת – אלת המלחמה והצייד של המזרח התיכון העתיק – מתוארת כנערה בתולה, עזת נפש, מעין 'תום-בוי', הרוחצת בדם האנשים מבלי להניד עפעף. ענת הייתה בתו של אל, המקבילה הכנענית לאלה היוונית אתנה. על פי המיתוס, הצילה ענת את אחִיה בעל מידי ים ומות. בספר שופטים (א' 33) מוזכר שאת היישוב שבו שכנה ענת לא הצליחו אנשי שבט נפתלי לכבוש.

שפש (פ ומ מתחלפות) היא אלת השמש, 'מאור האלים', בתם של 'אל' ואשרה, אשר עזרה לייבש את האדמה שהציף האל 'ים'. מקום מושבה היה כמובן בית שמש. על פי המתואר בתנ"ך, פולחנה כלל השתחוות לכיוון השמש, למזרח. פולחנה היה משולב בפולחן הבעל, ולכן נמצאו מעל מזבחות הבעל צורות של שמשות הקרויות 'חמנים', מלשון חמה, כמתואר בספר דברי הימים ב' (ל"ד 4): "וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ".

כתר – מכונה 'חכם חרשים', אל האמנויות, היוצר דברים נפלאים. באגדת דנאל אקהת מסופר עליו שיצר קשת מופלאה, ובעלילות בעל נאמר שבנה את ארמונו המופלא של בעל.

ים – אל הים, הנהרות ומקוואות המים, בנו של אל ואחיו של בעל. ים הוא מקבילו הכנעני של פוסידון, ועוזריו הם מפלצות ים איומות ומפחידות. מסופר עליו שביקש להציף את האדמה. מות – אל המוות ואדון השאול האוחז בידו את נשמות המתים. הוא מקור הבצורת, העקרות והרעב. מות נקרא לעתים בשם הכפול מות-ויגון. מקבילו היווני הוא האדס. בספר איוב (ל"ח 17-15) מוזכר שמו לצד אלים אחרים: "הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתּ? הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מות, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?".

רשף – אל האש, המלחמה והרעם הכנעני וכן אל הדבר. לפי יגאל ידין, ראשו של רשף היה ראש אריה. רשף מזוהה עם אפולו היווני. האתר 'ארשוף' ליד נוף-ים קרוי על שמו, ואולי אליו הכוונה בפסוקים: "...לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו" (חבקוק ג' 5); "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד, וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף" (איוב ה' 7).

שחר – אל הזריחה וכוכב הבוקר, בנם של 'אל' ואישה אנושית. ספר ישעיהו מתבטא בלגלוג כלפי מלך בבל המתואר כבנו של שחר: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (י"ד 12).

שלם – אל השקיעה, בנם של 'אל' ואישה אנושית, אל היבוסים. מקדשו נמצא כנראה בשכם. שם העיר 'ירו-שלם' נגזר מהיותה עירו של האל שלם, ומלכיצדק תואר כמלך העיר שלם. ספר יהושע מספר שאדוני צדק מלך ירו-שלם גיבש קואליציה של חמישה מלכים נגד יהושע, ונחל מפלה בקרב גבעון המפורסם (יהושע י').

אדון – אל הצמחייה, אל האדמה, המקביל לאל הבבלי תמוז ולאל היווני אדוניס. על פי המיתוס, אדון נהרג בידי אל אחר בתקופת תמוז, בעת שהצמחייה קמלה, ועבודות פולחניות שונות נעשו כדי לקונן על מותו. ואכן, חודש תמוז נחשב חודש הקינה. הבבלים נהגו לבכות את התמוז, והאמינו שבקיץ הוא יורד לשאול ויוצא ממנו רק עם בוא הגשמים הראשונים של השנה החדשה.

דגון (דגן) – אל התבואה הפלשתי והאוגרי – הוא האל המרכזי של הפלשתים, ואינו חלק מהפנתיאון הכנעני. מקורו במסופוטמיה או בסוריה, ולפי הפרשנות המסורתית, שמו נגזר מן המילה דג וצורתו צורת דג. מקדשו המרכזי היה בעזה, אך הפלשתים בנו לו מקדשים גם באשדוד ובבית שאן. פולחנו כלל התנבאות בידי כוהניו.

התרפים – אלילי הבית שצורתם צורת ראש אדם, אולי בדמות בעל – מוזכרים בתנ"ך מספר פעמים: רחל גונבת אותם מאביה, לבן הארמי, ומסתירה אותם בכר הגמל; מיכל בת שאול שמה אותם מתחת לשמיכה כדי להטעות את חיילי אביה. על פי התנ"ך, אפשר היה לדובב את התרפים לאחר ההקטרה לצורך ניחוש עתידות. יש הטוענים שהתרפים שימשו קושאן משפחתי, ולמחזיק בהם ניתנה הזכות לרשת את רכוש המשפחה.

לחץ לסגירה


Gallery
סובב עם העכבר
פזוזו – דמון של מגפות שמקורו שׁוּמֵרִי, בייחוד דמון הרוח הדרום-מזרחית שנשאה את גורמי המחלות. פזוזו הוא דמות מפחידה, בעלת פני כלב, טלפי ציפור ובדרך כלל גם כנפיים, עיניים בולטות, גוף מכוסה קשקשים ואיבר מין שצורתו צורת נחש.

V  לחץ להרחבה  V

דרך ריבוי האלים והמיתולוגיות ניסה עולם האלים הכנעני לתאר תמונת עולם מקיפה, כוללת ושלמה. מטבע הדברים, היו בתמונת עולם זו 'חורים' רבים וסתירות מוּבְנות, בדומה למדע המודרני, אשר למרות תחכומו הרב וכלי המדידה המשוכללים שברשותו, לא הצליח ליצור תיאוריה מושלמת וחובקת כול. למעשה, כל תיאוריה, מעצם מהותה, היא חלקית. המילה הלועזית 'תיאוריה' פירושה ביוונית 'תיאור', וייתכן שזה גם שורש המילה העברית. גם התיאור באתר זה הוא מטבעו חלקי. יש בו אומנם שאיפה לשלמות, אך זו אינה אלא חופת שמיים ואופק של התכוונות. התיאוריות הן תוצר אינטלקטואלי של ההכרה האנושית, אשר נוטה לצמצם את המציאות לממדים של מורכבות ושל עומק שאתם ביכולתה להתמודד (לא בכדי תופס המונח 'צמצום' מקום חשוב בתורת הקבלה). בני האדם עוצמים אפוא עיניים באופן קולקטיבי ומכוון, כדי לקלוט את המציאות באופן חלקי אך בר-עיכול. למעשה, אנו כולנו זהים באופן מוחלט, ורק האופן המיוחד שבו כל אחד מתנגד לאחדות ומצמצם את המציאות, הוא המבדיל בין האחד לאחר ומאפיין אותו כאישיות ייחודית. אפשר לומר אותו דבר עצמו גם על הבדלי גזעים, ואפילו על הבדלי מין.

החזון המקראי קורא לאדם להיפתח לרגישות ולמודעות גבוהות יותר. אנו מצמצמים את העולם משום שהאחריות הנובעת ממבט כולל ומעמיק יותר – אחריות הרואה את מלוא ההשלכות של מעשינו – כבדה מיכולת ההכלה שלנו. התנ"ך, דרך סיפור אגדות, מכוון את האדם ליטול אחריות, כי אין מוצא אחר; מתוארים בו ניסיונות אין ספור של בני אדם ממעמדות שונים המתכחשים לאחריות זו, ובשל כך כושלים.

האינטלקט, שממנו אנו מצפים להעמיק את הבנתנו אודות המציאות, משרת בעיקר את מנגנוני הצמצום. הוא ממציא ללא הרף, ביעילות ובמהירות מדהימות, את התירוץ המשתנה להמשך צמצום המציאות. רוב הניסיונות הדתיים והאקדמאים כאחד להעמיק בחקר המקרא ובהבנתו נשענים על האינטלקט, ולכן אינם יכולים לפרוץ את המגבלה המובנית במחשבה האנושית. גם המדע המודרני התפתח על פי דפוסים אינטלקטואליים, כלומר דפוסי מחשבה אליליים, המקווים ליצור תמונת עולם מקיפה באמצעות ריבוי תיאוריות מנותקות וחלקיות, שכל אחת מהן מותאמת בממדיה ליכולת ההכלה של החשיבה האנושית. מי שמנסה לאחד את התיאוריות הרבות מואשם לא אחת בשטחיות מצד הממסד האקדמי.

האתגר המקראי היום הוא 'לעבור' (מלשון 'עברי') ממצב סימפטומטי-אלילי למבט מאחד, עברי, טוטאלי. העברי בוחר במציאות אלוהית המשמשת לו חופת שמיים, חופת הכוכבים שאלוהים מראה לאברהם. השאיפה לַשלם ברוחניות העברית היא שאיפה ייחודית ואמיצה, ותחילתה בדמותו של אברהם.

לחץ לסגירה

אברהם:

סיפורי אברהם ועלילותיו בארץ כנען משרטטים בראש ובראשונה דרך חיים חדשנית – מונותיאיסטית. אברהם הביא לעולם את האמונה באל אחד ויחיד. הוא הצליח להנחיל אמונה זו גם לבניו ולכל בני ביתו, שהאמינו באל אחד, בניגוד לאמונות האליליות הכנעניות שרווחו סביבם. מסעו של אברהם מתחיל בציווי האלוהי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". האל מרחיק את אברהם מכל המוכר, המוגדר והידוע, כלומר, משנה את התדר של אברהם, מתיר את כבלי ההתניות שלו ואת הרגליו ושולח את אבי האומה אל הלא-נודע, לא אל מקום מסוים ומוגדר. בכך גם מדגיש האל שהדת העברית אינה פוליטית במובן הרגיל ואינה שייכת לשום מולדת או מפלגה.

V  לחץ להרחבה  V

אברהם הביא לעולם אמונה באל שאינו נתפס במחשבה האנושית, כיוון שהוא נטול גוף, צורה וממשיות כלשהי. למעשה, אברהם הוא האדם הראשון במקרא אשר נותן ערך למציאות שאינה חומרית. התפיסה האלילית היא חומרית, וגם כשהיא מתייחסת להיבטים פסיכולוגים, היא עושה זאת בגישה השאולה מעולם החומר. עד כדי כך עמוקה הילכדותו של האדם בגשמי. המהלך שמתחיל באברהם הוא שורשי ומהפכני. יש בו נטישה של התפיסה בדבר קדמוניות העולם לטובת תחילתה של לקיחת אחריות על המציאות. העולם הוא אומנם חומרי-פיזי, אך בפני אברהם מוצג אופק רעיוני של רוחניות לא-גשמית שניתן לשאוף אליה. במבט כזה, גם את המילה אלוהים ניתן להחליף באבולוציה או הכרה ואז התיאור מקבל עומק נוסף. אברהם גילה בתוך התנסויות החיים, שכאשר הוא תומך באבולוציה – באלוהים, האבולוציה מטיבה עימו, גם מבחינה חומרית. בעיני המקרא אין כל רע בחומר, הוא פשוט חלק ממכלול שלם. העבריות אינה רומנטית ואינה ממליצה על עזיבת עולם החומר לטובת משהו אחר. העבריות מעודדת אותנו להיות בחיים האלו, כפי שהם, מאמין כמו המאמין הראשון, אברהם.

התפיסה שלנו נטועה כל כך במושגים חומריים, עד שגם ההתייחסות שלנו לרוחניות היא חומרית מיסודה. וכי איך יכול להיות אחרת? לעובדה זו יש השלכות רבות, שכן התפיסה החומרית מוגבלת, תועלתנית מטבעה ופועלת על פי חוקי ההישרדות. כך, לדוגמה, בעולמנו הרוחני, כמו בגשמי, יש היררכיה – יש חשוב ויש חשוב פחות, יש מי שהגיע להישגים ולמעמד רוחני ויש מי שלא הגיע לחוות 'עולמות עליונים'. ברוחניות אמיתית אין היררכיה. בפני האלוה כל בני האדם שווים באופן מוחלט. התנ"ך הוא אנרכיסטי במהותו ומתנגד להיררכיה, כבלים ולממלכתיות. רק בלית ברירה, מתוך הבנה שהאדם אינו בשל לתפוס ולהכיל את החופש, נעתר האל העברי להבליט אדם על פני רעהו ולהמליך מלך על העברים גם היום, שורש התפיסה שלנו הוא חומרי, גשמי ואלילי, ועוסק על כן בפרטים מנותקים, בסימפטומים, ולא בהתבוננות במהותם הכוללת של הדברים. אנו מבינים רק באופן ליניארי – דבר מתוך דבר, סיבה ומסובב במופעם האלילי הפשטני ביותר. ניקח לדוגמא את עשתורת, האלה הכנענית הקדומה האחראית על הפריון. היא מקיימת מערכת יחסים עם אלים אחרים, אך אין בהתנהלותה דבר המרמז כי הכול קשור לכול, וכל דבר ביקום מתייחס לכל דבר.

החוויה הדתית שלנו היא ברמה פרטנית, רכילותית. אנו מתעניינים באלוהים או באלה עשתורת באותו אופן שאנו מתעסקים בחייהם של כוכבי טלוויזיה, כדורגל ודוגמנות. יש בידינו שפע אדיר של פרטים מנותקים, כגון שנייר עשוי מעץ, סוכר ממתיק, שאקמול הוא תרופה להורדת חום ועוד ועוד. פרטים שאינם מתרגמים עצמם להבנה כי כל דבר ביקום מתייחס לכל דבר, וכי קיימת בעולם שלמות כוללת. זו המהפכה העצומה שהנחילה האמונה העברית, ולא פלא שנתקלה בהתנגדות רבה מתוך העם העברי ומחוצה לו.

מציאות חומרית בנויה על חוקים: כבידה, חיכוך ומגבלות רבות אחרות. אנו מחילים גם על העולם הרוחני חוקים אלו. ההנאות והחוויות שלנו, חומריות ורוחניות כאחד, הן חיכוכיות, כלומר נשענות על השוואה: נעים מול לא נעים, גס מול עדין, פתוח מול סגור, מרגש מול לא-מרגש. רוחניות אמיתית, שאותה קשה לנו אפילו לדמיין, אינה מוגבלת לחוקי המציאות הנוכחית; אין בה השוואה, אשמה, כבידה, חיכוך או פחד; יש בה רגש אחד חובק כול, נטול כיוון וחסר מטרה – אהבה. השורש א.ה.ב מופיע במקרא לראשונה בפרשת העקדה (בראשית כ"ב 2): "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך". כאשר אנו קוראים במקרא, אנו מדמיינים שהייתה קיימת איכות קדמונית בשם 'אהבה' מאז ומתמיד, כמו שהעולם בעיננו הוא קדמון ותמיד היה. אך יתכן שבפרשת העקדה יש את לידתה של האיכות אהבה מתוך הנסיבות וההתנסות של אברהם ויצחק. כאשר הגישה שלנו אינה מוסרית שיפוטית, קל לראות שאלמלא התנסות העקדה, לא הייתה מתהווה אהבה. אהבה האלוהית הייתה קיימת מאז ומתמיד, היא בראה את העולם, אך ההתחברות של האנושות לאיכות זו התגלתה בפרק האבולוציוני הקרוי אברהם. המקרא מנסה לרמז כאן אולי, על מפנה באבולוציה של ההכרה, על לידתה של האהבה.

המציאות בתקופה האבות, התקופה הכנענית, הייתה הישרדותית. האדם חי בעולם מנטאלי של חֶסֶר, ולכן חש בצורך 'לחטוף' חומר ככל יכולתו. אברהם, ואחריו בניו, גילו בשיעורי החיים שבאמונה המונותיאיסטית גלומות אפשרויות אחרות – אפשרויות של שפע בלתי מוגבל הנובע ישירות מתפיסת האחדות העברית ומן הסדר המוחלט הנובע ממנה. אלוהים פותח בפני אברהם אפיקי נדיבות של אהבה ללא תנאי, ואברהם הוא על כן מארח נדיב שאין דומה לו, מארח שאינו חוסך דבר מן האחֵר. אברהם היה גם אבי הפציפיזם, רודף שלום וסולד ממלחמה ומאלימות. הלך רוח זה היה חריג מאוד בתקופתו, ונבע ישירות מן המונותיאיזם, שכן אדם המאמין באחדות ובהיותו בורא, אינו יכול להיות חלק מקונפליקט כלשהו.

כאשר אלוהים מראה לאברהם את חופת הכוכבים שמעל, הוא מרמז לו על אפשרות אחרת של קיום. הוא מרמז שכדי לשנות משהו בגרמי השמיים, בגורל, אין צורך בשינוי פיזי, אלא די בשינוי יחסו של המאמין למציאות. לשינוי תפיסה זה יש השפעות מרחיקות לכת, שאינן נראות לעינו של אדם הלכוד בתפיסה האלילית. כך, למשל, אדם כאברהם אינו עסוק עוד בהישרדות אישית. כל עניינו בשינוי יחסו למציאות, שכן יחס זה בורא למעשה את מציאות חייו; עניינו באהבת האחר, אך לא מתוך הומניזם-אידיאולוגי, אלא מתוך הבנת אחדות הכול שממנה נובעת אהבת הכול. אברהם בוחר במוסר המקראי מתוך הכרה שזה כדאי, שזה משתלם. הוא מכיר את החוקים המתמטיים שמרכיבים את העולם ומבין שהתנהלות מוסרית מביאה ברכה. בניגוד למה שרובנו חושבים אמונה אמיתית אינה קשורה לרגש, היא קשורה להגיון מתמטי.

שורש האלילות טמון באמונה שהאדם הוא קורבן של נסיבות ויש מַשהו או מִישהו מחוץ לו אשר אחראי לו ויכול להושיעו בעת צרה; לעומת זאת, שורש האמונה העברית נעוץ במבט פנימה, בהבנה שהאדם בורא את מציאות חייו, ולכן שומה עליו לקחת אחריות מלאה למציאות זו ולהיות אדון. אחריות במובן הזה אין בה כול אשמה או ביקורת, להפך, היא שופעת חמלה ורגש. במובן המקראי אחריות היא מילה נרדפת לאהבה. היא מבטאת קבלת מצב או עובדה במלא. כאשר אדם חש אשם, הוא אינו שלם כי האשמה דוחה את קבלת העובדה.

זה מבחינת נס שבני אברהם הצליחו במשך 2,000 שנה 'לגייר' את העולם. הן האסלאם והן הנצרות שואבים את השראתם מהמקור המקראי הקדום. השינוי המהפכני (אף אם בינתיים חיצוני-פורמאלי) שחל בכל תרבויות העולם בעקבות אבי האומה – ממנטאליות אלילית לאמונה מונותיאיסטית, הוא שורשי ועמוק. למרות האנטישמיות לאורך הדורות, ואולי דווקא בגללה, המוסר המקראי הפך בהדרגה לעמוד האש ההולך לפני האנושות, ותפיסת הצדק המקראית, השבת ואפילו חלוקת הזמן הפכו בהדרגה לנחלת האדם.

ואם בנסים עסקינן, נס גדול אף יותר הוא עצם קיומם של כדור הארץ ושל החיים בו. לקיום חיים נחוצים תנאים נדירים ושבירים – אחוז חמצן, מים וטמפרטורות מאוזנות. במשך מאה מיליון שנה לא עלה חום כדור הארץ מעל 60 מעלות צלסיוס ולא ירד מתחת למינוס 60 מעלות. די היה בסטייה קלה מאיזון אקולוגי עדין זה כדי שלא יהיו בני אדם. מדובר אפוא בנס ענק שבדרך כלל אין אנו שמים לב אליו. שלמה מבין מכך שיש למציאות זו כיוון ויעוד, והיא תחת השגחת סדר קוסמי הנשגב מבינתנו.

לחץ לסגירה