Interview with Shlomo Mousaieff
מצרים העתיקה היא תרבות עתיקה ומפותחת שהתקיימה במורד נהר הנילוס ובמרכזו.
שיאה של התרבות היה באלף השני לפני הספירה, בתקופת הממלכה החדשה.
בתקופה זו, מצרים התפשטה עד לדרום סוריה בצפון ועד לג'בל ברקל בדרום, סודאן של היום. ראשיתה של התרבות המצרית העתיקה בסביבות 3150 לפנה"ס, באיחוד הפוליטי של תרבויות עמק הנילוס הגדולות תחת פרעה הראשון.






היסטוריה:

ההיסטוריה של מצרים העתיקה נחלקת למספר תורי-זהב, הידועים כ'ממלכות', וביניהם תקופות של חוסר יציבות יחסית הידועות כ'תקופות ביניים'.
עם תום תור הזהב האחרון, הידוע כ'ממלכה החדשה', החלה תרבות מצרים העתיקה להידרדר, ומצרים נכבשה בידי כמה כוחות זרים. אחד מאותם כוחות הזרים היו ההיקסוס – עם כנעני שירד למצרים, השתקע בה, עלה לגדולה וגורש ממנה אחרי דורות אחדים. קורות ההיקסוס מזכיר את סיפור העברים במצרים, ואכן יש מספר חוקרים המתייחסים אליהם כאל העברים הקדמונים.
באוסף מוסיוף מעט ממצאים מתקופת ההיקסוס.   


מקור השם:

השם מצרים נזכר בספר בראשית כשמו של אחד מבני חם, בנו של נח. בהמשך ספר בראשית מצוין השם מצרים כשם של ארץ. מקור השם אינו ברור, בייחוד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים עצמם לא השתמשו בו. על פי המדרש, מצרים היא המקום הקשה, המסוכן והטמא ביותר עלי אדמות, שבו נוצר העם מתוך ניסיון נורא של השפלה ועבדות. בעברית המילה 'צרה' (אותיות מצרים) יוצרת קירוב וחיבור, כמו במונח 'אח לצרה', שכן, לדעת המפרשים, היוותה מצרים כור היתוך ללאום העברי. אפשר לגזור את השם 'מצרים' גם מלשון 'צר', במובן של תפיסה חומרית צרה. ואכן, מצוין בכתובים כי בני ישראל עבדו במצרים בחומר, כלומר היו שקועים עד צוואר בתרבות החומרית.


תרבות:

תרבות מצרים העתיקה הייתה מבוססת על איזון מבוקר בין משאבי הטבע לאדם תחת שלטונו של הפרעה. התרבות המצרית המציאה חידושים רבים: השקיה מבוקרת של עמק הנילוס, ניצול מינרלים בעמק ובאזורי המדבר הסובבים אותו, ספרות עשירה, מיזמי בנייה וחקלאות קולקטיביים, סחר עם האוכלוסיות הסובבות באפריקה ובמזרח התיכון. ייזום פעילויות אלו וארגונן נעשו בידי ביורוקרטיה של סופרים, מנהיגים דתיים ומושלים, תחת הנהגתו של פרעה האלוהי, אשר הבטיח את האחדות ואת שיתוף הפעולה של העם המצרי דרך מערכת מורכבת של אמונות דתיות. ממצאים הממחישים את הדת המצרית הקדומה ואת מיתולוגיה המצרית הקדומה.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
חיי היום יום קוביות מצוירות פסלונים כלי אבן חותמות חיפושית



התרבות העברית צמחה בין שתי תרבויות הענק של המזרח הקדום: מצרים ומסופוטמיה.
אבות האומה יצאו ממסופוטמיה לכנען, אך ירדו גם מצרימה, וכך ספגו את שתי התרבויות.
המקרא מספר על יעקב ובניו שירדו למצריים עקב הרעב, השתקעו בארץ גושן, פרו ורבו והיו לעם עבדים.



סובב עם העכבר

V  לחץ להרחבה  V

פרעה ומלוכה :

ארץ מצרים, המסים הכבדים שהוטלו על בני ישראל ובניית ערי המסכנות מייצגים את שעבוד אדם למציאות ההישרדותית, את החיים מתוך חֶסֶר, את ההתמכרות לכובדו של החומר, ללחם, ל'סיר הבשר'. על פי מפרשים רבים, השעבוד לפרעה הוא שעבודו של האדם למלך הרודן המצוי בתוכו, התובע עוד ועוד חומר, שפע כלכלי, כבוד ושליטה. המַן (משורש ממון) שניתן לבני ישראל במדבר הוא היפוכו של 'סיר הבשר'.

פרעה מחזיק בכוח בעברים הקדמונים כעבדיו בארצו הצרה, המכווצת והמצמצמת את תודעתם. פרעה הוא כוח ההפרעה לשינוי ולהתפתחות. היציאה ממצרים נעשתה בחופזה. בני ישראל נתבקשו לקחת עמם לדרך מצות, ולא לחם, שכן הכנת הלחם כוללת התפחה, והתפחה דורשת זמן. הזמן פועל נגד העברים במאבקם ב'מלך מצרים'. מיתולוגיות של עמים אחרים מספרות כיצד נלחם העם ברודן, התגבר עליו וכבש את השלטון, את ראש הפירמידה ההיררכית. המקרא אומר לעברים באופן חד-משמעי שאין להם כל עניין במגרש המשחקים של היררכיה, לא בראשו ולא בתחתיתו; עניינם הוא אחד – לצאת ובחופזה מן המקום הצר הקרוי מצרים. למי שמכיר את עומק ההתמכרות שלנו לעולם החומר, היציאה בחופזה נחוצה כדי שלא יסתכנו שוב במגע עם פיתויי עולם זה. הדבר דומה לגמילה של נרקומנים שאינה יודעת כול פשרות או הנחות. ברגע שנרקומן עושה לעצמו את ההנחה הקטנה ביותר, הוא סולל את דרכו חזרה לעבדות לסם.

משמעות המילה פרעה במצרית הייתה 'בית גדול' או ארמון. מאוחר יותר השתנה השימוש במילה והיא עברה לתאר את האדם הגר בארמון. אף שמדובר במילה מצרית, היא נושאת משמעויות התואמות את רוח המקרא. מה שיכול להבהיר לנו את הנקודה, שההתפתחות היא אבולוציונית אוניברסלית  ואין בה רק משמעות לפוליטית לאומית. כל העמים וכל השפות מתאגדים יחד כדי ליצור אבולוציה אחת מופלאה.

בני האדם דומים מאוד זה לזה. האמונה האלילית ב'עולם קדמון' גורמת לנו להאמין שבני האדם שונים זה מזה ומתפתחים באופן שונה ובקצב שונה, ושההתפתחות האפשרית מתרחשת ברמה הפרסונאלית. המבט המקראי אינו פרסונאלי, והשיפור במצבו היחסי של פרט או של עם אינו משמעותי; התנ"ך מכוון לשינוי טוטאלי שהוא מחויב המציאות.

המנהיג העברי אינו אדם מוּרם מעם באופן גנטי; הוא אינו בן אלים. המנהיג גם אינו אדם המשלהב המונים, כי כאשר יש אמונה בפרעה או במלך, אין אמונה באלוהים. מלך גשמי הופך לקנה מידה לכול ולנקודת מוצא להבחנה בין טוב לרע. זוהי חשיבה אלילית. לכן לא הייתה במקרא מעולם התלהבות גדולה ממלוכה וממלכתיות, רק העם הוא זה שכפה על הנביא שמואל להמליך עליו מלך.

ואם נרחיב לרגע ונחקור את המבנה של שולט/נשלט, כל מי שמצא את עצמו אי-פעם נע מתחתית הפירמידה לפסגת ההיררכיה מצא לרוב, שלמעלה יושב אדם נבוך ומפוחד בדיוק כמוהו, שאין לו מגע עם האמת של מצבו ועם מצבם של הכפופים לו בתחתית ההיררכיה. הדינאמיקה של יצירת סמכות היא פשוטה מאוד ביסודה. אדם מצליח במקום שבו אינו מפחד – יהיה תחום הצלחתו אשר יהיה. מוזיקאי מחונן מצליח להפיק מוזיקה שמימית בתחום שבו אין הוא חווה פחד, וכך הדבר ביחס למתמטיקאי גאון או לצייר פלאי. בכל המקרים הללו השחרור מתרחש רק בתחום צר מאוד. גם אדם החווה 'הארה' מאבד את הפחד בתחום צר, וכך ממגנט אליו קהל אנשים הלכוד נואשות בפחדיו ומקווה שהקרבה לאותו 'מואר' תשחרר אותו מפחדיו. הסתופפות המאמינים סביב 'המואר' והאנרגיה המצטברת סביבו מעוררות ציפייה ממנו שיהיה כל יכול, ותוך זמן קצר הוא הופך בתודעת מאמיניו למושלם. על אף ההבטחה הסמויה והגלויה שהמאמין יהפוך גם הוא למושלם וישתחרר מפחדיו, ההשתחררות כמעט לעולם לא מתרחשת. למעשה, הדינאמיקה בכת דתית זהה לחלוטין לדינאמיקה במאפיית פשע: מנהיג כנופיית פשע זוכה למעמדו הרם בזכות היותו חסר פחד בתחום הפלילי. מערכת היחסים שנוצרת בינו ובין הכפופים לו זהה לחלוטין לכת – המאמין הדתי מפיק מן המבנה כיתתי אותו סיפוק עצמי שמקבל הפושע מהיותו חבר בכנופיית פשע.

במשך דורות הצליח בן האנוש להתעלות מעל מצבו באמצעות הפניית האנרגיה אל יחיד מרכזי, מלך או גורו. ריכוז האנרגיה, הוא שגרם לכך שאותו מרכזי באמת יבלוט. סביב הגורו או סביב המלך נולדה צפייה שיהיה מיוחד, ואותה ציפייה הולידה באופן טבעי את המיוחדות, בצורת כוח מלחמתי או כוח רוחני. עד היום מניעה תפיסה זו את גלגלי ההכרה האנושית במעגלים של התפתחות לכאורה, אך הצרה עם מבנה זה שהיא גורמת לאדם להימנע מנטילת אחריות על המציאות. המאמין במנהיג מסיר מעליו אחריות ובוטח בסמכות. אך גם הסמכות אינה אחראית. כדי לבסס את שלטונה ואת מעמדה, מבטיחה הסמכות שכולם ייעשו מוארים או גיבורים כמוה, אם רק ימלאו אחר הוראותיה, ומובן שהבטחה זו לעולם אינה מקוימת. התירוץ הנצחי לאי-קיומה הוא שהמאמינים לא מילאו אחר הוראותיו של בעל הסמכות במידת דיוק מספקת.

אין הבדל תודעתי בין איש מאפיה  לגורו; שניהם ניזונים מאותו מבנה הכרתי – הכוח. ההבדל היחידי ביניהם הוא מוסרי ומוסר בעולמנו, בניגוד גמור למוסר המקראי, הוא מוסר צבוע ואינטרסנטי. המוסר הרגיל מהווה בעיקר אמצעי לשליטה. מוסר הוא הדרך שבה מרכז כוח מבסס את עצמו וכופה עצמו על ציבור נתינים. רוב השאלות שנדמה לנו שעוסקות במוסר ורוחניות, בעצם עוסקות בכוח ושליטה. גם כאשר אנו נוהים אחר ידע והבנה, בד"כ אנו רוצים יותר להתחבר לסמכות כל שהיא ותחושת הביטחון שהיא מקנה. אף גורו או שליט אינו מקיים את המוסר שהוא קובע. לדוגמא בערב הסעודית היום נאכף מוסר מוסלמי חמור וקיצוני. העם הפשוט נענש בחומרה על כל חריגה ואף אם קטנה מכללים נוקשים אלו. משפחת המלוכה משוחררת לגמרה מקיומו. היא מעבר למוסר ומרשה לעצמה לשתות אלכוהול, לקיים מתירנות מינית וכו'. המוסר עבורה הוא רק דרך לשלוט בהמונים. מוסר מאפשר להם להצהיר דבר אחד ולקיים את היפוכו.
לחץ לסגירה

יציאת מצרים :

גרסאות רבות מנסות להסביר את יציאת מצריים ואת חציית ים סוף, לפרשן ולתארך אותן. במרחב האגדה, יש גרעין של אמת בכולן. ייתכן מאוד שהעברים הקדמונים היו ההיקסוס אשר השתלטו על מצרים במאות 16-18 לפנה"ס; ייתכן שיציאת מצרים התרחשה בימי פרעה רעמסס השני במאות ה-12-13 לפנה"ס, וייתכן שיציאת מצרים והתגבשות שבטי ישראל התרחשו במשך כמה מאות שנים וכללו את כל הגרסאות האלו ואחרות שלא השתמרו.
כאשר האגדה הייתה נחלת מספרי סיפורים בעל-פה, יש לשער שהם נהגו להתאים את גרסת הסיפור לרגע ולסיטואציה. האגדה הכתובה חייבת מטבעה לבחור ולערוך רדוקציה באירוע ארוך ומורכב, כדי ליצור בו רצף עלילתי אחיד והגיוני. למעט מקרים בודדים, כמו סיפור הבריאה למשל, שלגביו קיימות שתי גרסאות משלימות כתובות בתורה, נבחרה בדרך כלל גרסה אחת המבטאת טוב יותר את ערכו התודעתי של המהלך ההיסטורי.


משה:

על פי המסופר בתנ"ך, משה רבנו היה גדול הנביאים וגדול המחוקקים שקמו לישראל. התכונה המאפיינת את משה היא הענווה: "וְהָאִישׁ משֶׁה, עָנָו מְאד – מִכל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". מדובר באנטי-תזה מוחלטת לפרעה המצרי. משה מסרב תחילה לקבל את השליחות מאת האל, וגם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמתעוררת בעם מחלוקת בדבר מנהיגותו, כגון מרד קורח ועדתו, משה נופל בתפילה לפני ה' או פורש לאוהל, ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו. משה מתואר גם ככבד-פה, ולכן אהרן אחיו ממונה להיות דוברו. כלומר, משה הוא דמות אנטי-כריזמטית מובהקת.

ענווה היא תכונה הכרחית למנהיג עברי. רבים ממלכי הממלכות האליליות העתיקות ייחסו לעצמם תכונות של אל, ובכך הורידו את רמת האמונה. באמונה העברית באל נסתר יש ענווה בסיסית, מאחר שלא מייחסים לדבר-מה קיים עליונות או קדושה. לכן, כאשר אלוהים מחפש מנהיג לעם, הוא מחפש אדם הניחן בהכרח בענווה. הענווה מאפשרת לחוות את נוכחות האל "פנים אל פנים", כלומר לא לחוות אל חיצוני אלא את האל שבתוככי האדם. האישיות שלנו עצמה בנויה מהיררכיות, לנו בתוכנו יש חשוב יותר וחשוב פחות, ולכן אנו נוהגים לסגוד להיררכיה חיצונית. כשהאישיות נעלמת, מתוך הכרת אפסותה, האדם פוגש את המהות האלוהית שבו. זוהי ההארה, ולא בכדי נאמר שלאחר רדת משה מהר סיני היו פניו מוארות.

V  לחץ להרחבה  V

רמת האמונה של משה אפשרה לו להתחבר לכוחות היקום העלומים שנגלו לו לראשונה בסנה הבוער. הוא התעלה מעל לחוקי הטבע הרגילים, וכך היה יכול לשנות את מהלך הקרב עם העמלקים. כאשר הניף משה את ידיו, היו ישראל מנצחים, וכאשר עייף וידיו צנחו, ניצחו העמלקים.

הבנת מקומו של האדם היא למעשה כל תכליתנו, אך הבנה זו לא יכולה להיות תיאורטית; חייב להיות לה ביטוי אמיתי בשינוי יחס מהותי ובפעולות הנגזרות מכך. הקושי הגדול של האדם, קושי המובנה בעצם קיומו, הוא לקבל את חלקיותו. כבר ציינו שמטבעו נולד האדם לשאוף לשלמות. שאיפה בלתי מוגשמת זו מניעה אותו לכל מעשה שהוא. השאיפה לשלמות היא הכוח המניע הראשוני והחזק ביותר של המציאות. זהו הכוח המניע את האדם לחקור, לחפש אחר פתרונות, ליצור אמנות ואף להתעלס. אך, מאידך גיסא, זהו גם הכוח המניע את האדם לאלימות, למלחמה, לכיבוש ולשקר. השקר הנפוץ ביותר הוא 'אני מושלם', ופגיעה בדימוי זה נתפסת כעלבון גדול; ללמדנו עד כמה עמוקה הגאווה האנושית ועד כמה חשובה הענווה.

השם משה הוא שם מצרי אופייני לתקופה, וייתכן שמשה אכן היה נסיך מצרי, כפי שטוענים היום חוקרים לא מעטים. אין בכך כדי לגרוע מעוצמתה של תורת משה המבטאת אוטנטיות עמוקה ובלתי-שגרתית ומקיפה את מלוא מכלול החיים, את המציאות כולה. העניין אינו פוליטי. הרקע האתני-לאומי של משה אינו משנה דבר, ואין זה משנה איזו קבוצה אתנית מחזיקה היום בתנ"ך. אפשר היה לשים את המילים 'אבולוציה' או 'חיים' במקום המילה 'תנ"ך' מבלי שייגרע דבר. חשוב להבין שההכרה היא אחת והיא נעה כאחת. הפן הרכילותי המתייחס לפרטיו האישיים של משה ישתנה מעשור לעשור. אקדמאים רבים צריכים להתפרנס, והדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות חידושים מעין אלו. אסכולה אקדמית אחת תבוא ואסכולה אחרת תלך, אך התנ"ך ייוותר נצחי באוטנטיות שלו.
לחץ לסגירה

מתן תורה – הכתב העברי:

מתן תורה היה האירוע המרכזי בגיבוש עם ישראל – תרגום תורת ישראל לשפה שניתן לתקשר בה. אין זה מקרה שהדיברות ניתנות בפרשת יתרו, לאחר שמשה קיבל את עצתו המעשית של יתרו להקל מעליו את עומס העבודה.יתרו, מתוך כוונות טובות, הציע לחתנו למנות שרי מאות ושרי אלפים שישפטו את העם. הצעה זו נבעה מן הפחד שמא משה יקרוס תחת נטל העבודה והאחריות. באמונה צרופה, נטולת פחד, אין מקום לחשש כזה, ולכן אין זה מקרי שהצעת הייעול באה מנוכרי – אומנם נוכרי אוהד, אך נוכרי. יתרו מכניס למרחב של משה את פחד ההישרדות. מהות מסע האבות היתה השתחררות מפחדי הקיום והיפתחות לביטחון בסדר האלוהי ולחיים מתוך שפע. במצב שבו אדם בוטח באחדות ובסדר הנובע ממנה, הכול מסתדר מעצמו. מתן תורה המקורי, זה שאינו באותות ובמופתים, הוא תמים ומינימאלי, וייתכן שלא ירשים איש. מהותו היא הפניית תשומת לב עדינה לאפשרות אחרת, ליחַס אחר למציאות, ובכך לבריאת מציאות חדשה.

אם נסינו לטעון שמתן כתב היתדות וכתב החרטומים היו בבחינת בריאת העולם, אזי ייתכן שהמצאת הכתב העברי מקבילה למתן תורה. מתן הכתב העברי ובו 22 אותיות ו-10 ספרות הוא אירוע מהפכני ביותר המציין קפיצה קוונטית וסימן דרך באבולוציה של ההכרה האנושית. קירוב התאריכים בין מתן תורה להמצאת הכתב מרמז על קשר אפשרי זה.

V  לחץ להרחבה  V

על-פי ארכיאולוגים רבים, קדם הכתב העברי למתן תורה, וראשיתו כנראה במאה ה- 18 לפנה"ס. רוב החוקרים ממקמים את יציאת מצריים, אם אכן התרחשה, במאות ה- 12 או ה- 13 לפנה"ס, אך הכתב העברי, או הפניקי, התעצב ונכנס לשימוש נרחב רק אחרי המאה ה- 12 לפנה"ס.

כפי שאפשר להבין, אנו עוסקים כאן בכרונולוגיה אבולוציונית ולא היסטורית. התייחסות דומה לזמן נמצא גם בתיארוך של גילוי אמריקה. ידוע שהוויקינגים ביקרו ואף השתקעו באמריקה זמן רב לפני שקולומבוס יצא למסעותיו, אך תודעתית נפתח האדם לגילוי עולם חדש רק בימיו של קולומבוס, ולכן זהו התאריך המשמעותי. יתרה מזאת, אל לנו לשכוח שאנו גולשים במרחב האגדה, ולכן אין חשיבות לדיוק המכאני כי אם לדיוק האבולוציוני. המדרש מספר שהעולם נבנה מהאותיות העבריות, אף שאנו ייחסנו את בריאת העולם להמצאת כתב היתדות או כתב החרטומים. בהמשך נראה שייתכן מאוד שהאלפבית העברי כבר היה מוצפן בתוך הכתב הקדום יותר.

לפי השערות של ארכיאולוגים, ראשית הכתב העברי באותיות הירוגליפיות מצריות. כבר בכתב היתדות ובכתב ההירוגליפי היו סמלים שביטאו הברות. למשל, האות 'מ' נקראה 'מים' וצוירה כמו גלים, אך מעבר להיותה סמל למים, שימשה גם אות שהיגויה 'מ'. ייתכן שכאן טמונה ראשיתו של כתב האלפבית. יתכן גם שהאלפבית היה הכתב של פשוטי העם אשר התקשו ללמוד את אלפי הסמלים של הכתב הממלכתי, והסתפקו בכמה עשרות סמלים פשוטים. עובדה היא שכתב היתדות המשיך לשרת בתי מלוכה באזור עוד מאות שנים לאחר המצאת האלפבית. גם את הספירה העשרונית ירשה האנושות ממצרים. במסופוטמיה, לעומת זאת, הייתה נהוגה ספירה של 12 , ומכאן שנים-עשר החודשים ושמותיהם.

חוקרים רבים מאמינים שהאלפבית היא ההמצאה החשובה ביותר בתולדות האדם ושבלעדיה לא הייתה יכולה ההכרה האנושית להתפתח ולהבין ערכים מופשטים כמו מוסר, צדק ושוויון. עצם המצאת הכתב השפיעה על הדמוקרטיזציה של המחשבה ותרמה רבות לתחושת השוויון של בני האדם. כתב היתדות והכתב ההירוגליפי של חרטומי מצרים היו נחלת מעטים, נחלתה של עלית שלטונית שביססה באמצעות ידיעת הכתב את שלטונה וכפתה אותו על נתיניה. אין זה מקרה שהתנ"ך והעבריות כופרים בהיררכיה הנוקשה והבלתי שוויונית של הממלכות הקדומות.
לחץ לסגירה

הספירה העשרונית והאותיות העבריות:

'ספר היצירה', ספר חיצוני לתנ"ך המיוחס למאמין הראשון אברהם אבינו, מתאר כיצד נברא העולם מ-22 אותיות ומ-10 ספירות. הספר נפתח במילים: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלהי ישראל אלהים..."  32 האופנים הם 10 הספירות (המספרים מ-1 עד 10) ו-22 אותיות האלפבית. המחבר טוען כי באמצעות הספירות הללו ברא האל את העולם, וכאשר אברהם גילה את סוד זה, הבין את יסודות האמונה. ספר היצירה מסתיים כך: "וכיון שצפה אברהם אבינו ע"ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו ..." הספירה העשרונית היא, אם כך, הבסיס הסימבולי לביטוי כלשהו. אפשר לומר כי יסודות העולם נבראו מסמלים. יש הטוענים שהשפה העברית, שדיוקה המתמטי בולט במיוחד, היא אם כל השפות, וכי יתר השפות המודרניות נבעו ממנה.


V  לחץ להרחבה  V

האגדה מספרת על ניסוי שערך ג'יימס הרביעי מלך סקוטלנד. הוא כלא באי מבודד תינוק ומשרת אילם, ולמרבה הפלא כשבגר התינוק הוא דיבר עברית מושלמת. סיפורים מעין אלו רווחו בימי הביניים. אומנם בסיפורים אלו מעורבת תעמולה דתית או פוליטית, אך גם התובנה כי השפה היא יכולת מולדת, וכי קיימת שפה אחת 'בראשיתית' ו'טהורה'.

השפה היא אוסף התובנות של האדם אודות היחסים בין הדברים. היחס הוא הבורא. התובנות מושתלות בעצם השפה. אם נתבונן בשפה העברית ונתחיל מ'בראשית' נראה כי כבר במילה הראשונה במקרא, 'בראשית', טמון עניין גדול, שכן נחבאת בה המילה 'ברא' – רמז מובהק לאחדות הסיבה והתוצאה. למעשה, זוהי הזמנה להתבונן במרחב הזמן במבט לא-שיגרתי ולהיפתח לתדר שונה מהותית מן התדר הרגיל. בתדר החדש, למשל, החטא הוא העונש עצמו, וכשאנו אומרים עונש, כוונתנו היא להתפתחות, וההבנות השזורות בהתפתחות זו לעיתים כואבות,  כשם שבסוף סיפור הבריאה עצם האכילה מעץ הדעת טוב ורע היא העונש. האדם לא נענש לאחר שחטא, שכן החטא – מלשון החטאה, אי דיוק, חוסר הרמוניה – הוא העונש עצמו. ההבדלה בין טוב לרע היא עונש – פינג פונג הדעות המתיש, שנוצר מתוך האשליה שיש 'רע' בעולם. גם אם איננו מודעים לכך, האופן שבו אנו חווים את העולם הוא מתוך שיפוט מתמיד בין טוב לרע, ללא הרף אנו שואלים את עצמנו: "האם זה טוב או רע?" וכך אף פעם לא יורדים לליבו של עניין, אף פעם לא נוגעים במהותה של עובדה, מהות המכילה את כול הקטבים בו זמנית. במבט המקראי אין פער זמן בין החטא לעונש ובין פעולה לתגובה, כלומר המבט המקראי הוא מעבר לזמן. הזמן, אם כך, הוא אלמנט דמיוני.

השפה העברית היא כלי שנועד להפיץ את החזון המקראי, להטמיעו ולהעלות את רמת האמונה ואת תודעת האדם, מבלי שתהא הפרדה בין הכלי לתוכנו. דוגמא נוספת לכך היא המילה 'אמת', מילה המשתרעת מאל"ף עד ת"ו וכוללת את האות מ', האות האמצעית באלפבית. המילים 'שלם', 'שלמות' ו'שלום' מקורן באותו שורש, והמילה 'משל' מורכבת מאותן אותיות, שכן המשל הוא דוגמה המצביעה על השלם. השפה העברית הכתובה היא רב מימדית, רבת שכבות ומשמעויות; לעומתה, שפת החיות הפונקציונאלית היא חד מימדית ועוסקת רק בהישרדות. השפה מכילה תבונה חיה שלעתים קרובות נעלמת מעינינו. אפילו בסלנג ניכרת תבונה כזו, ודוגמה לכך היא מנהגם של נרקומנים לקרוא לסם 'חומר', מתוך תובנה פנימית שהשימוש בסמים הוא ההילכדות העמוקה ביותר בעולם החומר.
מעניין לראות שדווקא באמצעות סמים, נוגע המשתמש בעולם הרוח, אך הוא עושה זאת באמצעות חומר ועל כן נלכד ומתמכר. הדבר שאליו מתמכר הנרקומן זו אותה נגיעה פלאית ברוח.

 

במקרא יש ניסיון לגעת באיכות מתמטית, טוטאלית ובלתי מתפשרת, שאין בה אפשרות לפינג-פונג של פלפולים או לוויכוחים – איכות של בהירות חד-משמעית, של מפגש עם עובדה במלואה ושל ידיעה ודאית שאין בה מקום לניחוש (מלשון נחש). אדם הרגיש לתדר עברי זה, היה יודע שברגע שאדם נפגע ממשהו הוא אוטומטית הופך להיות פוגע. חשוב להבין שכשאנו נפגעים, זהו תוצר של חוסר שלמות שלנו עם עצמנו, ומכאן, שאין במציאות שלנו באמת 'קורבן'. כל תפיסה אחרת מקורה בהלך רוח אלילי. גם קרימינולוגים שחקרו את המציאות ביושר, לא יכלו להתכחש לעובדה שיש שיתוף פעולה, אף אם סמוי, בין פוגע לנפגע. האדם האלילי נולד אל תוך עולם קיים, והוא קורבן של הכוחות השולטים בו; העברי, לעומת זאת, הוא בעל תודעה בוראת. הוא בורא את עולמו ע"י מתן משמעות, ולכן גם לוקח את מלוא האחריות על בחירותיו. הדבר היחיד שיכול להשפיע על איכות המציאות שלו, הוא איכות המודעות  ורמת התודעה.

אפשר להיות בתדר שלנו שהוא תדר חומרי, ולהתייחס לתדר העברי/רוחני באמצעות מילים, גם לכך, בין היתר, נועדה השפה. השפה היא המתווך בין העולם בו אנו חיים לבין האחדות. עצם המילה העברית 'שפה' מעידה על כך שהיא מקום שבין לבין (כמו שפת ים), מקום המחבר ים ליבשה או חומר לרוח, כאשר הסף עצמו הוא אף לא אחד מהם ובו-זמנית שניהם גם יחד.

השפה באיזשהו אופן השכיחה מאיתנו כי אנו יצורים טלפתיים, אנו משתמשים בשפה לשם העברת מידע, אך שוכחים כי השימוש הבסיסי של השפה, ביו היתר, נובע מהרצון הפנימי להתאחד.

 


סמלים:

בספר היצירה כתוב: "...וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וסְפר וספור". כלומר, העולם נברא על ידי סיפור – מתן תוכן, משמעות וסדר; על ידי סְפר – שימת גבול לאותו תוכן או לאותה מציאות; ועל ידי מִסְפּר – תמצית עקרונות הבריאה או הנוסחה המתמטית שעל פיה נברא כל דבר.

סמלים מקנים משמעויות, ומשמעויות בוראות. זו הדרך היחידה להבליט איכות אחת על פני רעותיה. להבליט אנרגיה או תופעה על רקע ניגודה. המספרים הם סמלים מאוד ראשוניים, לפני שהסמל הפך לאות או הכיל תוכן ספציפי, הוא היה עקרון מספרי חסר תוכן. הסמל הראשוני ביותר הוא + (ועוד) . זה ביטוי של הרצון הראשוני ביותר לריבוי וזו גם המחשבה הבסיסית ביותר; +1. זה הכוח שמניע את הספירה ממספר למספר וזה הכוח שמניע את העולם. המעבר מאחד לשניים, אינו מובן מאליו, הוא פלא גדול. עצם הריבוי הוא פלא.

המדרש מספר שהתורה, במצבה הגולמי ביותר, הייתה אוסף אותיות ללא הפרדה למלים וללא פיסוק, ורק מאוחר יותר בודדו חכמים משמעויות שנראו להם, וחילקו על פיהן את אוסף האותיות למילים ולסיפור, שקבלו משמעות ספציפית. זאת אומרת, שקודם כל היה רצון כללי לברוא את כל המשמעויות האפשריות, מעין 'מפץ גדול', ורק אח"כ החלה ההתאגדות לתכנים יותר ספציפיים. בשלב הבא החל כל סמל, כל אות וכל מספר, לפרוס את תוכנו ואת מלוא משמעויותיו על פני מרחב הזמן – עבר, הווה, עתיד. זו גם הסיבה שרבים טוענים שכל המשמעויות, כל ההיסטוריה מוצפנת בתנ"ך.

האופן שבו נברא מספר, זהה לאופן שבו נברא דבר. לכל דבר, כמו לכל מספר, תנאים הכרחיים להיווצרותו. חוקיות זו חלה על העולם החומרי ועל העולם הפסיכולוגי, רוחני. בתפיסה האלילית יש חומר שלעצמו, אצל העברי כל חומר הוא תולדה של תודעה. במציאות העברית יש רק עולם פסיכולוגי או רוחני והוא שורש הכל, הוא בורא את החומר על גווניו וצורותיו. ממבט כזה התנאים להיווצרותו של דבר, הם תנאים פסיכולוגיים.

מירקם ההקשרים והיחסים בין מספרים, הוא זהה להקשרים בין דברים. כלומר כל דבר ביקום מתייחס לכל דבר, בדיוק כמו שכל מספר מתייחס לכל מספר ולא יכול להיות אחרת – בלתי אפשרי שיתקיים במערכת המספרית מספר שאינו מתייחס. במספרים, כיוון שהם גם מעין משל למציאות, קל לראות את הסדר הכולל, כי הם מתמצתים מרחבים גדולים של משמעות למימדים ברי עיכול.

ספר היצירה ממשיך ואומר: "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". הספירה העשרונית היא הנוסחה האלוהית, האולטימטיבית של היקום אותה מחפשים הוגי דעות משחר ההיסטוריה, טמונות בה תובנות אין ספור ויש המאמינים שהיא הבסיס לקיום. כסימן לכך חותם ספר היצירה באימרה: "...כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה לו סודו..."

הפשטות, השלמות והאיזון של העשר הן בלעדיות בעולם המספרים. עלינו להטמיע תחילה את המוחלטות והראשוניות של ספירת העשר. חשוב להבין כי העולם נברא על פי ספר זה, והאדם הוא העולם, ולכן  כשנכתב בספר היצירה "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", יש להבין כי העשר הוא עובדה שאין לערער עליה, וממנה נובעות כל יתר עובדות החיים. המוחלטות הזו אינה נובעת מעולם הדעות, היא נובעת מההבנה הנולדת מאין מוצא. זהו אולי המכשול האחרון להפיכת המנטאליות שלנו לעברית. העולם האלילי נאחז בציפורניים בשרירותיות, בערפל האלילי. הבהירות העברית היא חד משמעית וקשה לעיכול.

בעצם היווצרותו של העשר מבחינת ספר היצירה, הוא במהותו ההבנה כי בעשר יש את אותה פשטות שנמצאת בשלמות, והיא זו שמבדילה את האדם האלילי אל מול האדם הבורא, האדם הבורא מוליד מתוכו בפשטות מדהימה את דברים ואילו האדם האלילי מבקש ומתחנן למשהו חיצוני שיציל את חיו. הפשטות של העשר, של השלם, היא המביאה את האדם להסתכל על העולם בפרספקטיבה מדויקת יותר.

אפשר להסביר זאת גם כך: העשר הוא המספר העגול הראשון שאנו נתקלים בו כשאנו מתבוננים בידנו ומתחילים לספור את עשר אצבעותינו; הפשטות והקלות שנמצאים במפגש זה, אינם משאירים ספק לגבי ראשוניות העשר.בקביעת מוחלטות עובדת העשר, כופר ספר היצירה בנדבך המרכזי ביותר של האמונה האלילית – השרירותיות. התפיסה השרירותית בעולם האלילי, יסודה באמונה בשרירותיות עולם המספרים, שהוא יסוד כל המציאות. גם לדעת המדע אפשר לקיים מתמטיקה על בסיס 12 , 8 או 2 . ההכרה חייבת להשתכנע שאין כל אפשרות אחרת מלבד העשר, שכן העשר טבוע במציאות, וכל תזוזה ממנו היא בבחינת אשליה. הפנמה של הכרה זו מחוללת, מעצם טבעה, שינוי מהותי במציאות המנטאלית והפיזית.

במילים אחרות, ספר היצירה קובע ששורש הקיום – הספירה – אינו שרירותי, ולא יכול להיות אלא עשר. לכן גם הבריאה כולה אינה שרירותית, אלא אוסף פרטים השזורים זה בזה באלפי הקשרים ותתי-הקשרים ומתייחסים זה לזה עד אין סוף. ספירת העשר אינה סתמית, ובעבריות אין מקרים. בתרבות שלנו אנו מגדירים 'מקרה' כדבר-מה שאינו קשור לדבר אחר. במבט העברי, לא ייתכן כדבר הזה.

מקורו של אי-השקט ושל הסבל באדם, הוא התפיסה של עולם קדמון שרירותי; תפיסה זו מטבעה היא חלקית ובלתי סגורה. המוח לא יכול להתקיים בלי שהוא סוגר את סך הכל ההגיונות של הקיום שלו, את חופת השמיים שלו. השאלה מה היה לפני אותו עולם קדמון מותירה את כול תפיסת עולמנו פתוחה, כמו פצע פעור בתודעתנו. את הפצע הזה אנו מנסים, ללא הרף, באופן תת הכרתי, לרפא.

קשה לפרוס תמונה כל כך טוטאלית, תמונת האחדות נטועה בשורש האמונה העברית. כל תפיסה של אדם הרואה את עצמו או את זולתו כפרט נפרד, נובעת מקושי זה. לכן "ואהבת לרעך כמוך" הוא המוטו המרכזי של המקרא.

מטרת המסע העברי, היא לחוות את חלקיות המבט האנושי ולקבל אותו. אדם לא יכול להבין את שיקולי האל, את המציאות, את התודעה; הוא רק יכול לקבל את מוגבלותו. ואין זה דבר של מה בכך, שכן אי-קבלת המוגבלות גורמת לנו תסכול מתמשך, ואולי היא-היא התסכול עצמו, המוביל במישרין או בעקיפין לכל האלימות שאנו רואים סביבנו. ההבנה שלנו נטועה בזמן, בעוד ששיקולי האל, התודעה, הם מעבר לזמן, ואין אנו יכולים להתחבר לתדר זה, שכן אנו זמן. אין ביכולתו של תיאור להכיל את ההיקף, ולכן הוא נאלץ להמציא תהליך, אך במציאות הכול מתרחש סימולטאנית, לא בזמן.
 

דרך הכרת המספרים אפשר להתקרב לעובדת היות הכול אחד. המציאות, העולם, עולם החומר, המחשבה, האגו – הכול אחד, ואין מישהו או משהו שיכול להיוותר מחוץ לאותה אחדות. האחדות היא הרמטית. האחדות היא כה עצומה וטוטאלית עד שאיננו יכולים לראות אותה ולהכילה, או כה קטנה עד שאיננו יכולים לזהותה ולראותה. כאשר אנו מנסים להבין דבר-מה, אנו מפרקים אותו לגורמיו או מאחדים גורמים רבים להכללות, אך לא זה ולא זה מובילים להבנה. יתכן שהאופן הנכון להתקרב ולהבין, הוא תנועה דו-צדדית שאינה רואה סתירה בין אחדות לפירוק. לתנועה זו יש טעם של התעלסות, של חיבור בין זכר לנקבה.

כנראה נחוצה בהירות רבה והדרך לפגוש בה הוא ע"י חיבור המציאות לעקרונות המספריים. לצורך זה נחוצה אמונה: קודם כל אמונה ללא כל ספקות באחדות. כאמור אמונה אמיתית אינה קשורה לרגש, היא קשורה להגיון מתמטי. כאשר האחדות אינה גלויה וברורה לעיין, המאמין יוצא מתוך הנחה שהיא קיימת, רק שהוא אינו מבחין בה ויוצא לחפש אותה ואת העקרונות המספריים שמבטאים אותה. רק באמצעות תמצות החוקיות הקוסמית לסימבולים בסיסיים, ניתן להכיל מימדים כה נרחבים וזהו כנראה ההגיון מאחורי עולם האותיות והמספרים. זו ההתחלה של המהפכה הגדולה.

מי שמפנים את המתמטיקה של החיים, מבין את עומק ההיגיון מאחורי מצוות התנ"ך; הן לא צווים שרירותיים. יש בהן תובנות עמוקות והכרת טבע המציאות שבחרנו בה ואנו חווים אותה.

נושא הספירה העשרונית, אינו תיאורטי. העשר הוא אמיתי. יובל 50 זה מספר אמיתי, שבע ושבוע זה אמיתי. מטבע מבנה ההכרה – כל שבע שנים יש משבר כלכלי קטן וכל 50 שנה משבר גדול. על פי המקרא, אלו אינן תאונות, אלא ביטוי של טבע המציאות. כיוון שאנו לא בהרמוניה עם חוקי המציאות שלנו, המשברים אינם מתרחשים בדיוק בסדר הזה ויש חריגות בזמנים ובמועדים. אם היינו מקיימים את השמיטה ויובל כסדרם, לא היו משברים כאוטיים, אלא היו הפסקות מתוכננות שמונעות משבר כפוי. מה שלא נעשה, איזה שיטות ותיאוריות שלא נמציא, לא נצליח לרמות את אלוהים. כך או כך, כל 7 שנים יהיה משבר או ביוזמתנו או ביוזמת המציאות החייבת תדיר להתחדש ולהתאזן.

כלכלה היא אילוזיה, כמו שמציאות היא אילוזיה. אילוזיה צריך לקיים ויש עייפות טבעית של החומר ושל המחשבה שמייצרת את האילוזיה ואז נוצרים סדקים בסכר המנטאלי העוטף את המציאות, עד שיש שיטפון וקריסה מוחלטת. אם מתוך הכרות במגבלות המערכת המחשבתית, אנחנו יוזמים ברצוננו משבר, או הפסקת הזרימה הרגילה של השתלשלויות הדברים, ניתן למנוע משברים.

שלמה אוהב להתבדח ולציין שההבדל בין מליון שקל לבין 10 מליון שקל, הוא בסך הכול אפס. "כול הכלכלה שלנו בנויה על אפסים" הוא צוחק. כסף הוא אילוזיה. הערך שנדמה לנו שיש לו, הוא ערך שאנו מקנים לו. אלמלא ההסכמה הקולקטיבית שיש לשטר מסוים ערך, השטר היה בסך הכול חתיכת נייר חסרת ערך. אך אחרי 7 שנים שוכחים שזו רק אילוזיה ומתייחסים לשטר כאילו הוא אמיתי, כאילו יש לו ערך משל עצמו בלתי תלוי באדם. כך במחזוריות של  7 שנים שוכחים את המשבר הקטן ויוצרים אילוזיה עד המשבר הבא. כך גם כל 50 שנה שוכחים את המשבר הגדול וכו'.

המצוות מכניסות את חיי האדם לסדר עם המציאות כך שאדם הופך אדון ולא עבד מובל. אבל לא מדובר בקיום 'חכמולוגי' של המצוות, עם גוי של שבת וערבי שמוכרים לו את החמץ וכל מיני התחכמויות והנחות. מדובר בקיום המצוות מתוך הבנת עומק המתמטיקה של החיים. מצד שני אין גם ערך לקיום המצוות מתוך פנאטיות נוקשה ודורסנית. הצעת המקרא היא לקיים מצוות מתוך קנאות רגישה לטוטאליות של החיים, הבנה של המציאות וקבלתה כפי שהיא. כך זה ששומט חובות, מבין שזה לא צוו אכזר ולא נוח, אלא זה לטובתו; כי ע"י ההפסד הוא ניכנס להרמוניה וסדר עם המערכת ובזה יש רווח רוחני וגם חומרי.

 

התפתחות ההכרה אינה מתרחשת בקו ישר. יש בה התקדמות ונסיגה, פרדוקסים ומוזרויות רבות. לעתים קרובות דווקא רשעים מקדמים אותה, ודווקא בניהם של רבנים גדולים השתמדו (בעל התניה, בנו של הבעל שם טוב, בניו של הרצל, בנו של רבנו גרשום מאור הגולה ואחרים). מטבע המציאות בעולמנו, לָאמת אין כוח, ולכן עליה להתנהל בדרכים נפתלות ומוזרות. בעולמנו, תמיד השקר מנצח, ועל האמת להיחבא. לכן החל האדם לסגוד לכוח פיזי כאמצעי לשינוי, בשעה ששינוי אמיתי אפשרי רק בתודעה.

יש אנשים המנסים ללמוד ולהרחיב את התודעה בעזרת ספרים; יש הלומדים ממורים. הדרך הטובה ביותר היא ללמוד מהניסיון. את רוב חוכמתו למד שלמה מוסיוף ברחוב, מאנשים פשוטים ומסיטואציות יום יומיות של החיים. הניסיון צורב את התובנות בהכרה. לפגישה הבלתי-אמצעית עם הריאליה של המציאות יש ערך מוסף. דוד כותב בתהילים: "מבשרי אחזה אלוה".

יש להיפתח לתדר עברי חדש הרואה בכול אחד, הרואה שהכול קשור לכול, הרואה שהמציאות אינה אוסף של פרטים אקראיים אלא אחדות הפועלת בדיוק מתמטי. רמת הבורות זהה בדיוק לרמת האלימות. אי אפשר באמצעים מלכותיים ליצור שלום. במצבנו המקסימום שניתן לעשות הוא, ע"י הסכמים, להעביר מרכזי קונפליקט ממקום למקום. במקרה כזה רמת האלימות הכוללת בעולם נשארת קבועה ושווה בדיוק לרמת הבורות או לרמת התודעה. הדרך היחידה למגר את האלימות לגמרה, היא ע"י התפתחות תודעתית. אותם חוקים חלים גם על רמת החולי הזהה לרמת הבורות, ומולה – רמת המחלה לרמת המודעות. המנטאליות האנושית קובעת הכול, ובכלל זה את המנטאליות של חיות. כאשר הנביא ישעיהו חוזה את אחרית הימים ומתאר אותה במילים "וגר זאב עם כבש...", הוא מצייר מצב ממשי שבו במנטאליות האנושית לא יהיו קונפליקט וצורך לטרוף, ולכן כך גם יתנהל עולם החיות. במציאות קיימת אך ורק תודעה ובמהותה – תנועה ושינוי, או במילים אחרות חיים. הכול לכוד באותה מסגרת. ההכרה האנושית היא כה טוטאלית עד שהיא חלה גם על החי, על הצומח ואפילו על הדומם. הכול מקשה אחת שאין להפרידה. הקנאה של האל העברי אינה אישית. היא אינה קינאה בדומה לקנאה של בעל לאשתו. היא אינה קינאה בדומה לפטריוט הקנאי לעמו. הקנאה של האל העברי היא קינאה לטוטאליות, קנאה קיצונית וחד משמעית לאחדות ואין בילתה.

כל מציאות זקוקה לשיתוף של שני קצוות המשלימים זה את זה. ולכן, כשם שלזרם חשמלי נחוץ פלוס ומינוס, נחוצים גם טוב ורע. כל זה מוטבע במציאות ומובנה בעצם מהותה. מאחר שאין דבר מחוץ למציאות, גם המוות הוא חלק ממנה. ייעודו של האדם הוא, אם כן, להתאחד תודעתית עם הבריאה, על אף המעצורים הטבעיים המובנים בו ומונעים ממנו כביכול לממש את ייעודו.
לחץ לסגירה


התנ"ך מתאר את ההיסטוריה של התודעה, את העקרונות המתמטיים של התפתחות האדם, בהסתמך על העובדה שאם דבר נמצא בתודעה, אזי הוא קיים. לעומת זאת, ההיסטוריה הקונבנציונאלית מתארת בעיקר את השתלשלות תרבות הכוח, על המלחמות ועל המאבקים שהתחוללו בה. אומנם רוב פריצות הדרך הטכנולוגיות התרחשו על רקע מלחמות, אך ייתכן שאת התפתחות התודעה קבעו דווקא החלשים, הנכבשים, אלו שאיבדו בגלל רמת התפתחותם את הצורך לכבוש. מבחינות רבות, העם היהודי, ועוד יותר ממנו – הישראלי, משמשים דוגמה נפלאה לכך. גם היטלר הבין שאם ברצונו לכבוש את העולם, עליו להפוך עם גרמני מתורבת לברברי.