Interview with Shlomo Mousaieff
שוּמֶר היא אזור בדרום ארם נהריים (מסופוטמיה), כיום דרום עיראק. לדעת החוקרים, התרבות השומרית היא אחת התרבויות הראשונות בתולדות האנושות, אם לא הראשונה שבהן. שלמה, הדבק בתיאור המקראי, טוען כי ראשית הציביליזציה היא דווקא בדרום מזרח תורכיה, בסביבות הר אררט, המקום בו נוח עגן עם תיבתו.
מסיבות טכניות, אזור זה כמעט שלא נחפר, ולכן מייחסים את ראשית התרבות למסופוטמיה.
התרבות החוּרית כנראה קדמה לשומר, אך אנו יודעים עליה מעט מאוד.




שוּמֶר:

שומר הייתה מחולקת לערי-מדינה שלחמו כל העת זו בזו על ההגמוניה באזור, ורק לעתים רחוקות עלה בידי עיר אחת לאחד תחתיה את שומר כולה.
עם ערי שומר הראשיות נמנות: אוּר (עיר המוזכרת במקרא כ'אור כשדים'), ארך (אורוכ), ולגש.
לתרבות השומרית מיוחסים כל סממני הציוויליזציה המתקדמת שעתידים לשמש בסיס לתרבות המערבית, ובהם: המצאת הגלגל, כתב היתדות, מדע, בתי משפט ועוד.
באוסף מוסיוף ממצאים רבים מהתקופה הממחישים את חיי היום יום במסופוטמיה העתיקה.

V  לחץ להרחבה  V

השוּמֶרים עסקו בחקלאות ועיבדו את אדמת הסחף הפורייה שבין הפרת לחידקל. האתגר הטכנולוגי המרכזי בארץ מעוטת גשמים כשומר היה חפירת תעלות שתנצלנה את מימי הפרת והחידקל להשקיית השדות.
רמז למרכזיותן של התעלות הוא ריבוי המונחים השומריים לתעלות ולמאגרי מים. התנובה ההולכת וגדלה של האדמות המעובדות אפשרה לספק מזון לאוכלוסייה שגדלה אף היא. מגמה זו של עלייה בביקוש לכוח אדם ושל גידול האוכלוסייה המשיכה לתקופת הברונזה, ובסופו של דבר נבנו עיירות, ומאוחר יותר ערים ומדינות בעלות מבנה, ארגון והיררכיה.

לחץ לסגירה

הכתב:

הופעת הכתב, בסביבות שנת 3500 לפנה"ס, מציינת את תחילת העת העתיקה, שבה החלה כתיבת ההיסטוריה ותיעודה. על פי תפיסת העולם המקראית, העולם נברא בשנת 3761 לפנה"ס [התשס"ט]. קירוב תאריכים זה מרמז על קשר אפשרי המבקש פענוח.
הייתכן שתחילת המציאות היא בכתב? בשפה?
הייתכן שעד לאותו זמן הדיבור היה פשוט מאוד ופונקציונלי, דומה בעיקרו לדיבורן של החיות? הייתכן שרק לאחר המצאת הכתב החלה להתפתח השפה כפי שאנו מכירים אותה היום?
הייתכן שהכתב שינה מהותית את אופי השפה ואת השימוש בה?
באוסף מוסיוף מאות לוחות יתדות מסופוטמיות מתקופות שונות.
Galleries
בחר בגלרית הממצאים
לוחות יתדות לוחות יתדות
חרוטים באבן

V  לחץ להרחבה  V

הופעת כתב היתדות וכתב החרטומים המצרי שינתה את פני המציאות באופן דרמטי. הכתב לא היה רק אמצעי קומוניקציה חדש, אלא מהפכה אדירה שאפשרה לשמר תודעה. חוסר היכולת לשמר תודעה גורם לתרבות לנוע במעגלים מחזוריים ללא התפתחות, כמו מרבית השבטים הקרויים פרימיטיביים. שבטים אינדיאנים בני זמננו בצפון אמריקה הכירו בחסרון זה של תרבותם ועמלו קשות כדי ליצור אטוס אינדיאני כתוב. הכתב מוסיף מימד עומק ל- DNA החווייתי של האדם. הוא מהווה מעין קטליזאטור המעצים תהליכים התפתחותיים. בפועל, נראה כאילו שצרכים יום-יומיים מעשיים הובילו לפיתוח הכתב, למשל: בחברה החקלאית נוצר צורך להגיע להסכמה על בעלות רכוש וחלקות, ולזכור את ההסכמים ואת סדר הפעולות.
זוהי דוגמא טובה לאותה התפתחות הכרחית שאנו מנסים להציג כאן (אשר חלה על הכל). אם ננסה לתמצת את החוקיות הזאת ניתן אולי אפילו לנסח אותה כמשוואה מתמטית פשוטה: התפתחות החקלאות מובילה בהכרח לצורך בקביעות, הצורך בקביעות מוביל בהכרח לבעלות, וזו מביאה בהכרח להתפתחות הכתב. אין שום דבר מקרי ברצף זה. אפשר להתווכח מה קדם לְמה או מה גרם לְמה, אך מנקודת מבטנו, אין זה משנה. עובדתית ניתן לראות כי ההכרה האנושית עשתה קפיצת דרך אדירה ברמת ההפשטה וביכולת ההבנה של העולם ושל פשרו. מנקודת מבט זאת, ניתן גם להבין שההיסטוריה עצמה מתחילה מרגע שהאדם מנסה לתהות על עצם קיומו.

חז"ל מכנים את ימי הבריאה בספר בראשית 'מאמרות', שכן לפני כל בריאה האל אומר "יהי...". חז"ל אומרים שאלוהים הסתכל באוריתא (בתורה) וברא עולם, לדעתם התורה קדמה לבריאת העולם באלפיים שנה והיא מהווה את המרשם, הנוסחה והתסריט של הבריאה. ואם נחזור לרגע לאינדיאני ממקודם, ניתן להבין עד כמה גורלית ההיזכרות התודעתית שבכתב להתפתחות. אם אנו מקבלים חוקיות מתמטית זו, משתמע ממנה שהכתב והשפה קדמו לכל. ואם כך הדבר, ייתכן שהשפה אינה רק יכולת נרכשת המתארת את היש, אלא היא מקור כל היש. אם האותיות אכן בוראות, אין זה מקרה שבכתב היתדות המסופוטמי מופיעים אלים כסמלים. אנחנו בטעות מתייחסים לבריאה כאל עולה. אנו מדמיינים כאילו אדם עושה 'הוקוס פוקוס' ויוצר דבר פיזי יש מאין. אך כוונת חז"ל היא שמעצם מתן המשמעות והבלטת איכות מסוימת על פני רקע – בוראת.

הוגי ימי הביניים מייחסים חשיבות רבה ליכולת הדיבור ומחלקים את הבריאה לקטגוריות של דומם, צומח, חי ומדַבר. ככל שהקטגוריה מתקדמת יותר, כך צורתה משוכללת יותר. הדיבור הוא המאפיין את האדם, נזר הבריאה.

דוגמא נוספת המדגישה את חשיבות השפה והכתב ניתן לדלות מחייה של הלן קלר, אשר חייתה בעולם נטול אור וצליל. היא הייתה חירשת, אילמת ועיוורת. הלן, שנולדה בארה"ב בראשית המאה העשרים, גרה עם הוריה, ויחסיה אתם היו מוגבלים לפעולות החיים הבסיסיות – אכילה, שינה והרגלי ניקיון. אך כאשר מלאו לה שבע שנים, הגיעה לביתה אן סליבן, מורה צעירה שבאה לחיות עם הלן ולהוציאה מתוך החשכה. יום אחד, כאשר טיילו בקרבת הבית, ראתה אן אדם השואב מים באמצעות משאבה, והניחה את ידה של הלן מתחת לזרם המים. בעת שהקילוח הצונן נשפך על ידה האחת של הלן, אייתה מרת סליבן אל תוך ידה השנייה את המילה 'מים'. להלן נגלו לפתע מסתרי הלשון, והיא קלטה שלכל דבר יש שם, ושכל שם מוליד מחשבה חדשה. וכך אמרה אן סליבן על הלן קלר: "היא לומדת שפה כי היא לא יכולה שלא ללמוד, כשם שציפור אינה יכולה שלא ללמוד לעוף". נראה שהתפתחות השפה המדוברת היא חלק מן המורשת הגנטית של כל בני האדם. מרבית חוקרי הלשון מסכימים היום שלכולנו יש 'אינסטינקט מובנה לשפה' הטבוע בגֶנים שלנו, והוא המאפשר לנו ללמוד ולהבין באופן בלתי אמצעי את השפה שבה משתמשים האנשים סביבנו.

שפה כתובה היא אוסף של סמלים, המכוונים למשמעות גבוהה יותר. סמל הוא סוג של מגנט תודעתי, ע"י כך שהוא מתמצת הלך רוח, הוא מרכז אנרגיה ותשומת לב לכיוון עניין מסויים, וכך הוא יכול ליצור פריצת דרך בהבנה. מכיוון שכך השפה מהווה שלב חשוב בהתפתחותן של האמונה, ההכרה העצמית והמודעות.

מסע התפתחות השפה והכתב שִדרג את רמת האמונה - מאמונה ברוחות, שדים ואמונות תפלות לניסיון להבין את העולם באופן כולל ושלם יותר. איננו מתכוונים לאמונת אדם המפחד מהחיים ומחפש חיזוקים שיתנו לו ביטחון להתמודד עם אי וודאות שבמציאות, או לאמונת פתיים אינפורמטיבית, כגון: אדם שבא לקנות דבר מה וטוען שיש ברשותו עשרה שקלים אך יש לו באמת רק שני שקלים ואדם שני שמאמין לו או לא. בעיננו זהו שימוש קלוקל בשורש א.מ.ן. שבמקורו מסמל אמת. אמונה מהסוג שאנו מכוונים אליה, היא חיפוש אדוק וקבלת עקרונות מתמטים שמנהיגים את המציאות. אך חשוב להבין שההכרה, המודעות והכתב חד הם, מכיוון שהכתב משרת הבנה ולא רק העברת ידע. לשון היא סוג של מתמטיקה ולא מדובר רק בגימטריות ושעשועי אותיות.

באופן טבעי, אנו נעלמים ונרדמים בתוך תכני היום יום. השפה, ובמיוחד השפה העברית, מורכבת מקודים אנרגטיים, המאפשרים היזכרות קולקטיבית במקור הבראתי האמיתי. זו כל התורה על רגל אחת. בשפה העברית ובתנ"ך מוצפנים הנוסחאות להבנת המציאות והסדר הנכון של הדברים. התנ"ך הוא הניסיון הנועז ביותר והמדויק ביותר להתקרב אל הדיוק המתמטי של היקום, אל עבר ההוויה. לדעת שלמה, הטקסט המקראי הוא כה מדויק עד כי לא ייתכן שנכתב בידי אדם, אגו כלשהו. לדעתו הטקסט הוא ביטוי אותנטי של ההכרה כולה שניתן לקרוא לה גם בשמות: אלוהים, השגחה, אבולוציה או אפילו חיים. התנ"ך מבטא סינון וזיקוק של תודעה במשך דורות; מכך נובע תמימותו ודיוקו הרב.

המרכיב שהפך את השפה לכלי רב-עוצמה היה הכתב. ייתכן שסיפור מגדל בבל המקראי מתאר בעצם את מהפך הכתב או את מהפך השפה אשר הוליד את הכתב ואת הפחד מעוצמתו. בסיפור מגדל בבל, המתאר את ראשית התהוותן של הערים, מבוטא שינוי מהותי בַּיחס אל השפה: "ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים" - הדעה הרווחת היא שמדובר בשפות מילוליות כמו אנגלית ועברית, אך ייתכן שמדובר בפסוק זה באחדות של השפה המנטאלית, כלומר, באחדות דעות, בתמימות דעים. הכרה האנושית היא אחת והמילים, ממש כמו שכתוב בפסוק, בוראות "דברים אחדים".

רוב האנשים מתווכחים כאשר אינם מבינים את ההבדל בין דעה לעובדה. ברוב המקרים, אדם מתייחס בטעות לדעותיו כאל עובדות, ולכן גם מופתע ומתמלא חֵימה כאשר בן-שיחו אינו מסכים עמו או מעלה דעה נגדית. ייתכן שהתיאור של בניית המגדל מלבנים רבות דומה לאופן שבו המחשבה בונה תמונת מציאות מעוותת מאוסף של דעות. כיוון שהמבט של האדם אינו מבט כולל, כל התבוננותו אנושית נובעת ממישור ההתיחסות האופייני לאישיותו המיוחדת. כל מבט אנושי צבוע באופן טבעי בגוונים, יוצא אם כך שיש במציאות שלנו מישורי התייחסות שונים הגורמים לא אחת לבילבול רב.
פחדו של האל בסיפור מגדל בבל הוא שמא יהיה לאדם מבט-על כּולל (ממרום המגדל), שבעזרתו יבחין ברמות ההתייחסות השונות ויביא קץ לבלבול. ברגע שהאדם יראה את הכוללניות במלואה תהא זו מודעות שלמה, ויסתיים העולם. האל, הוא סמלה המוביל של התפתחות ההכרה האנושית,של המציאות ההולכת לקראת, ומכאן גם שמו, 'אל', הדבר שהולך אל... היפוכה של המילה אל היא לא, וכך תוחמת השפה את המציאות. האל עצמו חושש מהתכלותו, שמא ההליכה 'אל' תיפסק. חשש זה הוא פחד הישרדותי יסודי. לא מדובר בפחד במובן המוכר לנו אלא בפחד פונקציונלי השומר על קצב התפתחות תקין ועל אקולוגיה של הגיונות הכרחיים לקיום המציאות, כפי שהיא ראויה להתקיים בפרק זמן ספציפי. הרגש האלוהי הוא אולי רמז לאיכות הרגש העתידה לבוא באדם. האל הוא אופק ההתפתחות של האנושות. יתכן שבאחרית הימים הרגש האנושי ישרת רק את הסדר הקוסמי. היום רמת ההכרה שלנו היא כזו שרגש משרת בעיקר את האינטרסים הצרים של האגו. רוב מה שאנו קורים רגשות ויחסים, הוא בעצם סוג של הסכמיות או שביתות נשק בין אינטרסים. הרגש האלוהי משרת את הסדר הטהור, את ההרמוניה.

שפה, מעצם טבעה, לא יכולה לתאר את מהותה, תיאור אינו יכול לתאר תיאור, כמו שאור אינו יכול לתאר אור אם אין לו את החושך מנגד, או כמו שאדם אינו יכול להניף עצמו בשערותיו אם אין לו נקודת משען מתאימה. התיאור כאן אינו אלא קירוב לאיכות המתמטית שאנו מדברים עליה, כי השפה עצמה היא הדבר, ולא תיאור הדבר.

לחץ לסגירה

דת:

אחד המבנים המרכזיים בעיר השומרית היה המקדש שנבנה בצורת פירמידה וכונה זיקורת. בצדי המבנים היו מרפסות או גרמי מדרגות רחבים, ובראש המבנים התנוסס מקדש. הדת השומרית הייתה אלילית ובעלת פנתיאון אלים עשיר.

Galleries
בחר בגלרית הממצאים
פסלונים תבליטים

בדת העממית תואר העולם כמלא בכוחות מסתוריים. כתבים רבים כללו לחשים נגד שדים, ורבים היו ספרי הגורלות, שבעזרתם ניסו לנבא את העתיד.
בחברה השומרית רווחו אמונות תפלות ופרחה תעשיית קמעות. השומרים הקדמונים נהגו להשתמש בלחשים כדי להתמודד עם עולם האלים המורכב ועם הסכנות ואי-הוודאות שזימנו להם החיים.


V  לחץ להרחבה  V

המיתוסים במסופוטמיה הם שילוב של המיתוס השומרי ושל המיתוס הבבלי. המיתולוגיה שפיתחו השומרים, שהיו עם לא-שמי, הייתה הומוגנית, והציגה תמונה של סדר עולם הרמוני ביסודו, שבו הבריאה והפנתיאון צצים בדרכי שלום מתוך הים הקדמוני. האדם נברא כדי לשרת את האלים, והיקום כפוף לגזרות אלוהיות שאינן ניתנות לשינוי, ומתקיים בזכותן. מוצא הדברים הוא בים הקדמוני המתגלם באלה נמו, אשר ילדה את אל השמים אן ואת אלת האדמה כִּי, ושני אלה הביאו לעולם את 'האלים הגדולים'. אחד מאותם אלים גדולים הוא אנליל, מקור הסדר ביקום והאחראי לצמחייה, לבָּקר, לכלי עבודת האדמה ולאומנויות.

תיאור עולם-אֵלים זה אינו מקרי: הוא משקף רמת הכרה, מצב תודעה ותפיסת עולם. עולם האלים נותן ביטוי לשאלות שהציקו לבני האדם ולניסיונותיהם לתת פשר לחיים. האדם לא יכול לחיות מבלי לנסות לתת פשר לחיים ולְמה שאחריהם. פשר זה בורא מציאות.

הולדת אנליל גורמת להיפרדות ולהיווצרות כיפת שמים וכיפת ארץ. לכל מציאות הכרחית חופת שמיים, שכן בלעדיה אין למציאות תחום, גבול ומסגרת. לדוגמא: בבראשית ט"ו, אלוהים מראה לאברהם את חופת השמיים שלו. רמת האמונה של אברהם מתעצבת ע"י חופת השמים, ע"י האופק המנטאלי שלו. חופת השמים מציינת את רמת ההפשטה הגבוהה ביותר שאליה יכול אברהם לשאוף אל.

לחץ לסגירה

השוּמרים סברו שהעולם הוא דיסק שטוח בעל ארבע כנפות, מוקף כיפת טין קמורה, ומתחתיו נמצא השאול, משכן המתים. אחת האלים החשובים בפנתיאון השומרי היא איננה, הידועה גם בשם עישתר (עשתורת). היא הייתה לאלת המלחמה ולאלת אהבת הבשרים והפריון, ממשיכת דרכה של האם הגדולה. המיתוס החשוב ביותר הקשור לעישתר הוא ירידתה לעולם התחתון. פולחן האלה כלל טקס של קיום יחסי מין פולחניים בין כוהנות עישתר למאמיניה.
מוטיב האישה בחלון הנמצא בעתיקות רבות, ובכלל זה בתחריט השנהב מארמון אחאב, מיוחס לכוהנות עשתורת, שנהגו לשבת מאחורי חלון מקדש האלה, מאופרות ולבושות במיטב מחלצותיהן, ולפתות את העוברים ושבים להיכנס למקדש ולקיים אקט של מין פולחני.

מיתוס המבול במסופוטמיה מבוסס כנראה על השיטפונות הבלתי צפויים של הנהרות פרת וחידקל. מיתוס המבול מספר שהאנושות נבראה כדי לשרת את האלים ולשחרר אותם מן הצורך לעבוד, אלא שתוך כמה מאות שנים התרבו כל כך בני האדם עד שהחלו להפריע את מנוחת האלים. אנליל מבקש לצמצם את מספרם, ולכן הוא שולח בהם תחילה מגפה ואחר כך בצורת ומבול. על פי עצתו של אנכי, בונה המלך אתרח'סיס סירה ונחלץ בעזרתה מן המבול יחד עם בני משפחתו ועם חיות שונות. מוטיב זה מוכר לנו מסיפור נוח במקרא.
בזמן המבול מגלים האלים כי ללא בני האדם אין להם פרנסה ועליהם לשוב לעבוד, ולכן הם מתחרטים על מעשיהם. כעבור שבוע שוכך המבול, ואתרח'סיס יוצא מסירתו ומעלה קורבן לאלים. אנליל רוגז תחילה על סיום המבול, אולם בסופו של דבר משלים עם המשך קיומה של האנושות. למרות השלמתו עם המצב, נוקט אנליל מספר צעדים כדי למנוע את גידול האוכלוסין – הוא מכונן מעמד של כוהנוֹת שנאסר עליהן ללדת וגורם לתמותת תינוקות.
קל למצוא במיתוס השומרי מקבילות מעניינות לסיפור המקראי, כמו גם דמיון בשורשי המילים. אם משנים מעט את הטקסט, אפשר לזהות שההכרה האנושית, למרות גווניה, מתפתחת סימולטנית. גם בסיפור המקראי אלוהים מתחרט על שברא את האדם. אחרי המבול מתחיל עידן חדש ועמו התנהגות אנושית שונה – מכאן והלאה בני האדם כבר אינם מאריכים ימים כמו לפני המבול, ולטענת המדרש הם הופכים מצמחונים לאוכלי בשר.


משטר:

המלוכה בשומר נחשבה למתת אלים שירדה מהשמיים. רווחתה של האומה הייתה קשורה ברווחת המלך, אשר נחשב דמות מקודשת או בן-אל ומילא תפקיד מרכזי בטקסי הדת העיקריים.

בכל עיר מדינה הייתה מערכת היררכית מוגדרת היטב ובה:
* מעמד עליון ובו בני מלוכה, מנהיגים וכוהני דת גבוהים.
* מעמד בינוני ובו אמנים, סוחרים, כוהני דת נמוכים ופקידים.
* מעמד נמוך ובו איכרים וחקלאים שאדמותיהם היו שייכות להם או למלך.

בתקופה זו נהגו לחרוט בשנהב סצנות מתוך חיי היום יום ופולחן הדת בשומר.
לשוּמרים היו עבדים. היחס אל העבדים היה הומאני למדי, ומספרם היה מועט, שכן המלחמות הסתיימו בדרך כלל עם שבויים מעטים.
חלק מן העבדים היו אפוא שבויי מלחמה, ואחרים היו לווים שלא הצליחו לפרוע את חובם ונאלצו למכור את עצמם. העבד קיבל חלקת אדמה שבעזרתה היה אמור לפרנס את עצמו ולהפריש חלק מהתוצרת לבעליו.
באוסף מוסיוף נמצאים לוחות חרס ועליהם כיתובים בכתב יתדות העוסקים ביחס לעבדים ולאסירים.

V  לחץ להרחבה  V

המבנה היררכי השומרי איננו שרירותי, והוא משקף רמת הכרה, מצב תודעה ותפיסת עולם. כל מציאות מורכבת מחוקיות מוחלטת, כאילו ממשוואות מתמטיות מדויקות. על פי חוקיות זו, התפתחותו של ריכוז כוח גדול, כמו זה שנוצר במסופוטמיה, בורא בהכרח מבנה חברתי-פוליטי חדש ובו מעמדות חדשים, תפקידים חדשים ומערכות יחסים חדשות. כל זה גורם לשינוי סדרי עולם ומשפיע על עיקרי האמונה, על המשטר, על סגנון הבנייה ועל אופיין של המלחמות. אחת התופעות שנלוו להתגבשות הציביליזציות היתה הירידה בשכיחות הקרבת קורבנות אדם, ולמולה – צמיחת סוג חדש של מלחמות עקובות מדם. ייתכן שזו דרכה של המציאות לאזן את עצמה ולשמור על אותה חוקיות 'מתמטית' המוצגת כאן.
בדרך כלל אין אנו מודעים לחוקיות זו. אנו עדיין מאמינים במקריות, ולא מסוגלים לעכל את עוצמת החוקים שאנו כפופים להם. התנ"ך מכוון לאותו דיוק מתמטי, ועליו מבוססת גם התפיסה המקראית בדבר שכר ועונש. האדם לא נענש לאחר שחטא, שכן החטא – מלשון החטאה, אי דיוק, חוסר הרמוניה – הוא העונש עצמו.

המלכים הראשונים היו אלו שניצחו במאבק הכוח וזכו בדומיננטיות. מי שקבעו את החוקים הראשונים היו אפוא ה'מאפיונרים' של אותה תקופה, אשר ביקשו לשמור על ההגמוניה שלהם. כאשר האדם יוצר היררכיה, הוא יוצר שוני דמיוני, כי הרי בפועל כל בני אדם שווים. שלמה אוהב לומר שאין בעצם הבדל בין עני לעשיר, בין חכם לטיפש, בין אסיר לסוהר ובעיקר אין הבדל בי מנצח למפסיד; בין – winner ל- loser .
במהלך חייו נפגש שלמה עם אנשים רמי מעלה ועם פשוטי עם, הוא ניהל עסקים עם אנשים שנחשבו הוגנים וישרים ועם רודנים אכזריים. הוא הגיע לתובנה שכולם שווים; הטוב וההוגן, הוא אינו צדיק גמור והרשע האימתני, הוא בסך הכל בחור טוב שבנסיבות אחרות היה מתנהג ברגישות ובהתחשבות. מהותית אין הבדל ביניהם. כולנו פועלים תחת אותם חוקים, ועל פי אותם עקרונות. תובנה זו עזרה לשלמה להתעשר. הוא חווה ומתייחס לכול בני אדם שווה, בלי כל קשר למעמד, עושר או גזע. שלמה אוהב להדגים את התחושה בסיפור מתוך חייו: יום אחד ישב אצלו בחנות בלונדון איש מכובד מאוד מארץ לא ידידותית לישראל (כל לקוחותיו של שלמה ידעו שהוא ישראלי ויהודי). לפתע נכנס אדם מכובד נוסף, גם הוא מארץ לא ידידותית. שני האורחים נדהמו לפגוש זה את זה בחנות של ישראלי והחלו לגדף זה את זה. שלמה פתר את הסיטואציה ע"י העלאת 'בעיה' אישית אך אוניברסאלית בוערת, שמציקה לכל אדם באשר הוא. הוא סיפר בהתרגשות לאורחיו שמזה חודשים לא 'עומד לו'. מיד הזדהו האורחים עם הבעיה, שינו גישתם לסיטואציה ונרתמו לטפל בחברם המיוסר.
ע"י כך שחשף שלמה את חולשתו, שיתף את חבריו לשיח, בתחושת האחדות, באוניברסאליות של בני האדם; כך הוא שבר מחיצות וגם העשיר את קופתו. כעבור כמה שעות עזבו האורחים שמחים ומפויסים, וקנו תכשיטים בממון רב.

השוני הדמיוני שאנו מיצרים בין בני אדם יוצר אשליה של התפתחות בתוך המציאות שאין בה כל אפשרות לתזוזה מנטאלית מלבד תזוזות דמיוניות, כי הרי המציאות היא תולדה ישירה מתמטית של רמת תודעה ואם התודעה זזה, המציאות זזה יחד איתה.
האשליה כי בתוך המציאות ניתן לחולל שינוי פוטרת את האדם מן הצורך במהפך המקראי הגדול והעמוק שהוא אותה הבנה מתמטית שדובר בה. אם יש ולוּ אדם אחד שחל עליו שינוי, הדבר יכול לקרות גם לאחרים. התנ"ך אינו קורא למהפך קוסמטי-אישי, כי אם למהפך טוטאלי – למותה של מציאות אחת וללידתה של מציאות חדשה, פיזית ומנטאלית כאחת.

לחץ לסגירה

גודאה:

לגש הייתה עיר מדינה קדומה בשומר, ומאוחר יותר בבבל, אשר שכנה בעמק הפרת, על גדת החידקל, בדרום מסופוטמיה.
לגש נחשבת אחת מערי המדינה המרכזיות באזור. באלף ה-3 לפנה"ס משלה בלגש שושלת של מלכים, שהידוע שבהם הוא המלך גודאה.
הוא היה מלך בלתי שגרתי, פילוסוף שוחר שלום, אשר הטיל ספק בשלטון הכוח, וייתכן שממנו החל הערוץ ההומאני שקיבל לימים צביון מיוחד בעבריות.


מסחר:

המסחר בשומר היה מפותח למדי, וקיימות עדויות למוצרי מותרות רבים שהגיעו לשם מאזורים מרוחקים מאוד, כמו מצרים ואפגניסטן. בתקופה זו החלו לייצר זכוכית אטומה. זכוכית ראשונית זו הייתה יקרת המציאות, ונחשבה לחפץ מותרות של מלכים ושל בני אצולה. אמני שומר נהגו לצַפות חרוזי חימר וכלים קטנים בזכוכית מותכת, וכך שיוו להם מראה של אבנים וכלים יקרים.
כלים קדומים אלו מאופיינים במראה צבעוני אטום, המחקה במכוון אבנים חצי יקרות, כגון טורקיז ולאפיס. אמני הזכוכית שידעו את סוד הכנתה זכו לתהילה, לכבוד ולממון, ואמנותם הנדירה עברה מאב לבן. אמני הזכוכית נהגו לנדוד מממלכה לממלכה ולשרת אדונים ותרבויות שונות. מספר חוקרים הסיקו מכך שאברהם אבינו היה אמן זכוכית. ואכן, אין זה מפתיע שהמאמין הראשון והמהפכן הראשון בעולם העתיק היה נווד שחי בשולי החברה ולא היה כפוף לממשל או למלך כלשהו. באוסף מוסיוף ממצאים מזכוכית קדומה מהתקופה.


אור כשדים:

אוּר כַּשְׂדִּים הייתה עיר מדינה בשוּמר, במקום שבו נשפכים הנהרות פרת וחידקל אל המפרץ הפרסי. לפי המקרא, אור כשדים היא עיר הולדתו של אברהם אבינו. אברהם, שנולד בשם אברם – שֵם שהיה כנראה נפוץ באותה תקופה – הוא מצאצאיו של שם בן נח. השומרים לא היו שֵמים, ולכן אנו משערים שמשפחתו של אברהם הייתה זרה בעיר המדינה.
ייתכן שאברהם ובני משפחתו השתייכו לחבירו. על פי ממצאים ארכיאולוגיים מתרבויות אחרות, החבירו לא נחשבו קבוצה אתנית אלא כת שאספה סביבה אנשים חריגים שלא השתלבו במערכות הרגילות – אנרכיסטים ואנשים שחיו מחוץ לחוק. ייתכן שהמילה חבירו מקורה במילה עברי, והיא נהגתה עם ח' בתרבויות שלא ידעו להגות ע'. כמו כן ייתכן ששורש השם חבירו הוא 'חבר' או 'חברים', מילים המרמזות על חיבור כיתתי.
מאור כשדים יצא אברהם עם משפחתו לחרן, ומשם שלח אותו ה' לארץ כנען. מיקומה של אור היה מוצלח, מבחינת המסחר הימי ומבחינת הנתיבים היבשתיים לחצי האי ערב, ולכן יש חוקרים המשערים שתרח ובני משפחתו היו סוחרים.

V  לחץ להרחבה  V

המקרא אינו מתאר את ראשית דרכו של אברהם, אולם המדרש מספר שאברהם בחן את האמונות האליליות שהיו נפוצות בזמנו בטרם החל להאמין באלוהים. עקב סירובו לעבוד אלילים וניסיונו להפיץ את אמונתו ברבים, נקלע אברהם לעימות עם סביבתו ועם נמרוד מלך אור כשדים, ואף נידון להיות מושלך לכבשן, אך ניצל בנס. אגדה אחרת מספרת כי אביו של אברהם, אף שהאמין באל אחד, סחר למחייתו בצלמים אליליים, וכך נחשף אברהם עוד בצעירותו לאמונות העולם ונכח בשטחיות ובטיפשות שבאלילות. אברהם שלל בכל לבו את האלילות, ומתוך כך צמחו בו העבריות והמונותיאיזם.

על פי המדרש, אברהם (ואחריו שאר האבות) ביקר בנדודיו בבית המדרש של אבותיו, שֵם ועֶבֶר. ייתכן שבבית המדרש של שם ועבר נחקרו לראשונה תפיסת ה'שלם' והשלכותיה. שם ועבר הבינו שההליכה לקראת היא כוח בורא במציאות, והלכו אל השלמות – אל השלם. הם שאפו לשלמות ותיארו אותה כהיפוכה של אי-השלמות. הם הבינו שהגעה אל השלמות פירושה אי-קיום, וכי עצם הצעידה לקראת השלמות, לקראת הבלתי מוגדר 'אל', היא תמצית הכול.

השאיפה לשלמות בעבריות נולדה מיצירת אל מושלם, בניגוד מהותי לאלים הפאגאנים שהיו, על פי המיתולוגיות השונות, מלאי פגמים. אפילו לאבי האלים היווני זאוס לא יוחסה מעולם מושלמות. עצם מושג המושלמות היה חדש לתודעה, והכניס את ההכרה האנושית למסע מנטאלי רחב ממדים הכולל את מסלול האמביציה – השאיפה למושלמות, להתפתחות ולמצוינות. האדם החל לפתע לחיות בהשוואה לשלמות דמיונית בלתי מושגת, בהשוואה לפוטנציאל רוחני נשגב המתואר בחזון המקראי. בכולנו, בני האדם, מפעפע כעס תת-הכרתי על שהחדירו לתודעתנו, דרך אבות האומה, את הרצון להתפתח מנטאלית. הכעס כה גדול עד שאנו ממציאים אל חיצוני האחראי לכך, שכן איננו יכולים לקבל את העובדה שאנו אחראים לבחירה זו, ושהיא נטועה בטבע מהותנו ובטבע הבריאה. אנו מתוסכלים כי שוב ושוב אנו מגלים שאיננו מושלמים, ולכן גם איננו חיים בשלום עם הבריאה ועם עצמנו. כל זה אינו אלא שלב במסענו המשותף להכרה עצמית, להכרה בהיות האל בתוכנו.

לחץ לסגירה


העיר הקדומה חרן, שהיא כנראה עיר הולדתו של אברהם, שוכנת לרגלי הרי האנטי-טאורוס, בחלקה הדרומי של מזרח תורכיה בת ימינו. באזור זה נמצאים מקומות יישוב בני אלפי שנים שמשמותיהם נודף עד היום ניחוח תנ"כי מובהק: באר יעקב, עיר נחור, תל תרח, תל שרוג, הר נמרוד. חרן הקדומה ישבה על צומת דרכים חשוב, וממנו הגיעו הקדמונים לבבל, לארץ החיתים, לחַלֶבּ שבסוריה ולחוף הים בקרבת אנטיוכיה.

חרן נזכרת בתנ"ך כמקום שבו השתקע תרח אבי אברהם לאחר שברח מאור (בראשית י"א 31), וממנה נדד אברהם לארץ כנען (בראשית י"ב 5-4). נחור אחי אברהם נשאר בחרן (בראשית כ"ד 10), ואליעזר עבד אברהם חזר לחרן כדי לחפש בה אישה ליצחק (בראשית כ"ד). בחרן גם נשא יעקב את נשותיו, לאה ורחל, בנות לבן, נכדו של נחור (בראשית כ"ז 43,כ"ח 10 ואילך).